אנשים שיביטו לאחור, בעוד 20 שנה, אולי אפילו מאה שנה מהיום - מה הם יחשבו עלינו? שאלה קצת כבדה לבוקר שישי, אפילו כזה שמגיע בסוף שבוע שבו ציין הזיכרון העולמי הקולקטיבי את יום השנה להטלת פצצת האטום על הירושימה, ובכל זאת - בואו ננסה לצמצם פערים.
קודם כל, נתחיל בטווח הארוך יותר: בעוד עשרת אלפים שנה למשל, בוודאי שבעוד 50 אלף שנה, יישב האדם שאנו לא מסוגלים אפילו לתאר לעצמנו איך ייראה ועוד יותר מכך, איך תיראה שגרת יומו, ויתייחס אלינו כפי שאנו מתייחסים אל אנשי המערות, בבחינת: “ופה, על קיר המערה, הם ציירו ציד של ממותות".
כל הקדמה הטכנולוגית, שאנו גאים בה כל כך, תיראה בעיניו לא מתוחכמת יותר מהתכנסות של אנשים לבושים בעורות ופרוות בעלי חיים ליד מדורה, חניתות בידיהם. הוא יקרא לנו בשמות דומים ל"אדם קדמון" או “שוכן מערות", כפי שאנו קוראים לעשרות אלפי שנים של היסטוריה אנושית בלתי מתועדת, שהייתה בוודאי מלאת תהפוכות ורגש יותר מכפי שנוכל לדמיין.
עכשיו, רק כדי שיירשם בפרוטוקול, נסייג ונאמר שאולי גם התרחיש הזה בדיוני, לא רק משום שהוא מתיימר לנבא מה יתחולל במוחו של אדם בעוד עשרת אלפים שנה, אלא גם מפני שהוא מניח שיהיה אדם שכזה. הרי כל מי שפתח חלון בקיץ הזה, שבו חצתה טמפרטורת המים לחופי ישראל (בפעם הראשונה מאז החלו המדידות) את הקו של 32 מעלות צלזיוס, מבין שייתכן שאסון אקולוגי הוא מוחשי הרבה יותר מכפי שדמיינו לעצמנו.
זהו לא מונולוג של פעיל איכות הסביבה אלא תובנה שבאה בעקבות התנגשות עם הקיץ המתועד החם ביותר, שהופך את תחזית מזג האוויר לחלק הכי מפחיד בחדשות (וזה לא שאין תחרות, כן?).
אבל בואו נוותר מראש על הסיכוי לנסות לנבא את העתיד הרחוק כל כך ונצמצם טווחים: האם מי שיתגלגל אליו גזיר העיתון הזה בעוד כמאה שנה - לצורך הגשת עבודה אקדמית, נניח - האם הוא יביט לאחור כפי שאנחנו מביטים בתהליכים שהסלימו לכדי מלחמות עולם? האם ירחם עלינו כפי שאנחנו מרחמים, באופן גורף, על מי שחוו את שנות השפל הגדול? האם תקופת הקורונה, למשל, שחווינו ממקור ראשון אך לפני ארבע שנים, האם היא תיראה לו כמו שקראנו בילדותנו על השפעת הספרדית, שגבתה יותר חיים ממספר חללי מלחמת העולם הראשונה?
בכוונה אני לא נכנס כאן לפינות כמו “מה הוא היה חושב על החקיקה המשפטית?" או “איך תשפוט ההיסטוריה את בנימין נתניהו?" כדי לא לנסות לפצל אפילו את התרגיל הקטן הזה בדמיון מודרך לר"ב או רל"ב, כמקובל במקומותינו אפילו ביחס לביקורת מסעדות או טלוויזיה. למה בכלל נדרשתי לסוגיה הזאת? כי נדמה שאנחנו חיים בתקופה שעוד ידברו בה, שתהפוך בזיכרון ההיסטורי לאירוע מתמשך תחום בזמן.
כאילו האנושות - שניצבה (בגדול ובהכללה) על ציר התקדמות כבר כמה עשרות שנים מאז תום מלחמת העולם השנייה - אכלה משהו רע שגורם לה ללפות את בטנה בכאב: חידוש המלחמה הקרה, התעצמות האסלאם הפונדמנטליסטי, מגיפת הקורונה, המלחמה החצי־קרה שמתפתחת בים סין (היסטוריונים רבים כבר מסכימים היום שמלחמת העולם השנייה החלה בעצם במזרח הרחוק, הרבה לפני ספטמבר 1939 ורק אז התפשטה לאירופה), לוחמת הסייבר ועוד. תהליכים גלובליים כבירים שמהלכים אימים על עולם שכבר היה בדרך למגר את הסרטן ולהשכין שלום עולמי.
עסקינן בתהליכים שאנחנו, עם כל תחושת החירום (המוצדקת כשלעצמה) שאופפת אותנו כבר יותר מעשרה חודשים, מרגישים רק את תופעות הקצה שלהם, אף שאנחנו בטוחים שאם רק נדיח את ראש הממשלה (או לחלופין נמשח אותו למלך) ייתמו באחת כל צרותינו.
בצר לנו אנו פונים אל המומחים, אבל אלה שנוקטים גישה לא אמונית (שבשוליה נראים הימים האלה כ"נס" כמו שהגדירה אותם שרה אחת - ואני מודה שלו היו כיסיי תופחים כפי שתפח תקציב המשרד המיותר שבראשו היא עומדת, ייתכן שגם אני הייתי מתייחס לעת הזאת כאל נס גלוי), דווקא סבורים שאין לנו למה לצפות - שהמלחמה, או לפחות המצב הביטחוני הרעוע, יארך עוד חודשים ארוכים, אולי אפילו שנים. וגם שבעקבות הוצאות המלחמה והירידה בהכנסות של מדינת ישראל, אנו צפויים לירידה ארוכת טווח ברמת החיים.
כל זה עוד לפני שדיברנו על מה שכבר קורה, ועוד עלול לקרות לנו כחברה, שנכנסה ממילא אל התקופה הזאת בין טהרנים (תושבי טהרן) מבחוץ לטהרנים (צדקנים) מבית, כשהיא חולה, מפולגת ומסוכסכת - וככל שיורע המצב הביטחוני והכלכלי שלנו, רק ילכו הקרעים ויעמיקו. אודה שאין לי נחמה ובוודאי שלא תשובה לשאלה שבה נפתח הטור הזה. אני יודע רק שעצם העיסוק בה הוא תולדה של תחושה שלפיה אנו חיים בזמן חריג, בימים שעוד יזכו לכינוי משלהם בהיסטוריה - ולמרבה הצער, רוב הסיכויים שלא ייזכרו לטובה.