משהו: אם אתה משקר כדי לרמות אחרים, יש סכנה שבסוף תהיה היחיד שמרמה את עצמו
בוורשה עם הסוויפטיות
אני כותב שורות אלה בוורשה, וכבר כאשר חיכיתי בנתב"ג להמראה, הבנתי שאני טס בטיסה שבה מגוון נוסעים לא רגיל. בציפייה לעלייה למטוס מישראל לוורשה היו איתי המוני נערות צעירות. מדוע כולן טסות לוורשה? פעם ורשה הייתה עיר שמקננת רק בספרים ישנים, בספרי עצב וגלות, אבל לא בשום מקום אחר בתודעה של הישראלים.
אני טס לשם לסיקור אירועי 80 שנה להתקוממות ורשה ולקראת אירועי 80 שנה לחיסול גטו לודז'. אירועים עגומים. גם אני לא טס לתענוגות, אבל סביבי במושב הנוסע שלי בחברת לוט, מלוא כל המטוס נערות ישראליות צעירות. הגיל הממוצע: כיתה י'. כבר בשלב העלייה לטיסה הבנתי: בוורשה מתקיימת הופעה של טיילור סוויפט, לשם הן נוהרות.
פה ושם אני רואה מבוגר או מבוגרת. גם כאן מבינים מהר מה רואים. אלה הורים שטסים ללוות את הבת. לפעמים אבא או אמא כאלה מלווים את הבת שלהם, לפעמים, הורה אחד מלווה חבורה של נערות. אני כותב "נערות", אף על פי שראיתי נער או שניים במטוס הזה.
בפטפוט עם הנוסעות והוריהן הבנתי שאכן, הן טסות לטיילור סוויפט. “תיזהרו שם בוורשה", אני אומר לנערות, “תזכרו שבקליפ של טיילור סוויפט רואים אותה עומדת ליד לוח ועליו כתוב בגיר ‘כל אחד יבגוד בך', והיא שרה את המילים האלה". “מילים חזקות", הן אומרות לי.
“לקחתי גם צמידי חברוּת", אומרת לי אחת הנערות, ואכן לאצילי ידיהן העדינות צמידים רבים העשויים חרוזים. הנערות מישראל אינן היחידות מבין נערות העולם שזורמות לוורשה להופעה של טיילור סוויפט.
במלון הגדול שבו אני שוכן בוורשה יש במבואה שולחן מלא בחרוזים הקטנים האלה, ונערות שאינני יודע את מולדתן יושבות ומשחילות חרוזים לאותם “צמידי חברוּת".
למי שאין לו בת אסביר: אלה חרוזים קטנטנים, שטוחים מעט, שעל חלק מהם יש אות. מרכיבים מן האותיות האלה משפט, ברוב המקרים אלה מילים מתוך שיר של טיילור, שאר החרוזים יכולים להיות בצבעים שונים.
לצבעים יכולות להיות משמעויות, ואז כשנפגשים עם מעריצת טיילור סוויפט אחרת, אפשר לתת לה את הצמיד במתנה, או לקבל ממנה צמיד במתנה. אין כאן עניין מסחרי ענק עם יתרונות כספיים לטיילור ולצבא סוכניה ואמרגניה. החרוזים עולים מעט מאוד. בעלי אקספרס אפשר לקבל חבילה של המון חרוזים, כולל החוטים, ב־20 שקל.
“רגע", שאלתי סוויפטית חמודה במיוחד שאני מכיר, “אם ככה, אפשר גם לכתוב ‘עם ישראל חי' על הצמיד". “נכון", היא אומרת, “ואני גם עשיתי את זה עם סבתא שלי, השחלנו צמידים ‘עם ישראל חי' ו'החזירו את החטופים' וצירפנו חרוזים צהובים, הצבע שמסמל את הדאגה לחטופים".
ברחובות ורשה אני רואה נחילי נערות סוויפטיות בעליל, מכל מיני ארצות, שבהן כאמור גם הרבה ישראליות (שאחר כך תהיה להן בעיה לשוב לארץ, כי ביטלו טיסות). כל תופעת הערצת טיילור בלתי ניתנת להסברה.
בקול של טיילור סוויפט, במוזיקה ובשירים אין שום דבר יוצא דופן. המילים יפות, בסדר, אבל לא יותר מאשר באלפי שירים אחרים. מדוע דווקא היא? אני די אוהב תופעות שאי אפשר להסביר אותן, תופעות אשר בגלל חוסר הייחודיות שלהן דווקא הן אלה שיוצאות מן הכלל.
מובן שכאשר אני שומע שיר של טיילור סוויפט אני מקשיב לו בתשומת לב רבה יותר, אבל רק כיוון שאני יודע שזהו שיר של טיילור סוויפט. אחרת הוא לא היה קוסם לי, גם לא מחדש לי. רק מי שראה מטוס שהשתגע, חרוזים שהשתגעו ועיר שהשתגעה בגלל טיילור סוויפט - יודע שאני לא מבין מהחיים שלי.
מול כאפייה בוורשה
לא ראיתי סימנים בולטים לתאוות השמדת ישראל פרו-פלסטינית בביקור העיתונאי הקצר שלי בפולין השבוע. אומנם סיפרו לי שהייתה הפגנה באיזה מקום, אבל לא נתקלתי בסימנים פלסטיניים מאיימים ברחובות. והנה יצא ככה שנכנסתי למוזיאון לתולדות ורשה, ושם מגיש לי את כרטיסי הכניסה בחור צעיר ולכתפיו כאפייה, והיא מובלטת מאוד בדרך שבה הוא עטף את עצמו בה. מכה בבטן של אכזבה מבני אדם.
נכנסתי והתחלתי בסיור, אבל אחרי כמה דקות יצאתי, וחזרתי אליו. הוא עמד לבדו. ניגשתי קרוב, סימנתי בעיניים על הכאפיה, והוא הבין, ואמרתי לו בשקט: “רק רציתי שתדע שזה מפחיד מאוד עבורנו, היהודים, לראות אדם שרוצה להשמיד את מדינת ישראל". הוא המהם. לא ענה. גם אסור לו בתפקידו (אבל גם אסור לו ללבוש סמלי שנאה). הסתובבתי והלכתי.
סיפור נוסף: כאמור, לא ראיתי סימנים לתמיכה בשנאה הפלסטינית, אבל ישבתי השבוע בוורשה לשיחה עם סופרת פולנייה יהודייה, די בולטת, אגתה טושינסקה שמה (ספר אחד שלה גם תורגם לעברית. “הנאשמת. חייה של ורה גראן, זמרת גטו ורשה"). היא הייתה נרעשת.
“פתאום חברים שלי שונאים אותי ממש", היא אמרה, “חברים שחשבתי שאני מכירה, הם אומרים לי: איך את יכולה לתמוך בישראל?". היא מנסה לענות ולהסביר להם, אבל זה ללא תועלת. הם נעולים על שנאה. אי אפשר לדבר איתם. היא ביקשה ממני לומר לה מה יהיה. מה יכולתי לענות? אמרתי לה שהחברים שלה גילו את הפרצוף האמיתי שלהם. את המצפון המוסרי השחור שלהם.
היא גם אמרה שהעוקבים הרבים מאוד שלה, קוראיה, מבקרים אותה על התמיכה שלה בישראל, וזה קצת מדאיג אותה. היא תסבול מכך. סופר אחר שישב איתנו, פולני לא יהודי כלל, יאצק מוסקבה שמו, מוכר לי זה שנים רבות, והוא תומך ישראל. בתמונת הפייסבוק שלו הוא העלה מאז 7 באוקטובר את דגל ישראל, וכתובת: “אני עומד לצד ישראל".
“מה? באמת?", היא שאלה אותו כשהוא סיפר על כך, “ומה התגובות?". “אין תגובות מיוחדות", הוא אמר. הוא אומנם לא בעל חברים ועוקבים רבים כמוה, הרבה הרבה פחות, אבל אם זהו סקר קטן, ובכן - זה היה המצב סביב השולחן.
פינת השלולית
במופע של טיילור סוויפט יש תמיד המוני נסיכות. חלק מהן לבושות ככלה, אבל בלי נסיך. אם צפרדע נקלע לשם, ובכן, לדעתי הוא נראה קצת מוזר, ושמלת הכלה היא לא לכבודו.