קראתי שמערכת הבריאות מצויה בהכנות לקראת הסלמה, שהיו אמורות להתבצע כבר מזמן. אבל אל חשש, כפי שתוכנית האב של שר האוצר הייתה לשוב לכלכלה תנ"כית, נוכל לחזור לרפואה עממית.
"טעיתי": יהודה שלזינגר מגיב לסערת מחבלי הנוחב'ה שעורר
סגירת מעגל: הסב היה התליין של אייכמן, ונכדתו הכינה כרזה העוסקת בדמותו
לפני הכל, אבקש לברך את אושיות משרד הבריאות ואת נציגינו בממשלה בברכת “ברוך מעורר ישנים ומקיץ נרדמים", כי ברכת “ברוך משנה הבריות" בתפוסה מלאה.
קראתי בעיתון "מעריב" שמערכת הבריאות מצויה בעיצומם של דיונים והכנות לקראת אפשרות הסלמה. כמעט שנה חלפה מאז פרוץ המלחמה. השינויים וההיערכות שהיו צריכים להתבצע על ידי הממשלה ונציגיה לאורך השנים, ובוודאי באוקטובר 2023, הכספים שהיו אמורים לעבור לטובת הצטיידות בתי החולים בשעת חירום - כל אלה קורים רק לפני מתקפה איראנית צפויה.
בענייני בריאות, הדבר היחיד שיכולתי לעשות בימים האלה, בזמן ההמתנה למתקפה, הוא לחפש מזור בחוכמה ותיקה יותר. להזכירנו, תוכנית האב של שר האוצר הייתה בראשית הקדנציה המפוארת שלו לשוב לכלכלה תנ"כית, או כפי שצוטט בעיתון “משפחה": “ניסו הרבה תיאוריות כלכליות, ניסו קפיטליזם, ניסו סוציאליזם, אבל דבר אחד לא ניסו: תפיסה כלכלית שנקראת ‘והיה אם שמוע'".
“בחוקותיי תלכו", זו התפיסה הכלכלית של שר האוצר. זו כמובן תפיסה שיכולה להיות נכונה לכל תחום, ותמיד יש עוד תחומים שאפשר להצעיד לאחור תוך התרפקות. עוד קצת מאמץ, ונהפוך כולנו מאומת סטארט-אפ מפוארת, שעשתה את הבלתי ייאמן בקנה מידה היסטורי, למדינה תנ"כית של שואבי מים. מי צריך רשתות שיווק כשאפשר להחליף מטפחת תמורת אבוס?
בינתיים מוגשות כאן עצות לרפואות עממיות שאספתי מספרים, כתבים ועיתונים שיצאו בארץ ישראל. לא המצאתי דבר. בשורה התחתונה, באמת היה פה הרבה יותר גרוע.
עד למחצית הראשונה של המאה ה־19 לא הייתה לתושבי ארץ ישראל עזרה רפואית של ממש, קראתי במאמר בשם "הרפואה העממית במאה ה־19 בארץ ישראל".
הם קיבלו את המחלות כגזירה משמיים, ולכן אך טבעי היה שביקשו את עזרת שמיים ופיתחו אמצעים טיפוליים ממה שיש. גילו צמחי מרפא, קמעות ולחשים. בפרפראזה על שר האוצר: “ניסינו פרמקולוגיה, ניסינו אימונולוגיה, אבל דבר אחד לא ניסינו: לחזור אל הלחשים".
ספּרים וגלבים עסקו ברפואה, עקרו שיניים, הצמידו עלוקות והניחו קרני אומן, כלומר כוסות רוח על גב החולים שהגיעו אליהם. ביאליק מזכיר את זה בסיפורו “אריה בעל גוף": “נחשפות על משמן עורפו שתי טבעות אדמדמות - עקבות קרני אומן: אריה נוהג להקיז דם בכל ערב ראש חודש, לפי שזה מטהר".
אנחנו גם בענייני פרקטיקה, כך שיש כמה תרופות שאפשר לרקוח בקלות בכל בית. לשיעול למשל: “ילוש שאור עם מרה של שור ויניח על הטבור", ואם לא עוזר, “יבשל החולה מוח כלב בחלב עם חמאה וסוכר וישתה". מערביי ירושלים נלמדה תרופה נוספת: קושרים לצוואר החולה עצם של זאב, מהדקים אותה לצוואר בצדה של סכין ואומרים שלוש פעמים: “בשם אללה ובשם הזאבה".
אם בזמן המתקפה חלילה או בזמן הפגנה נגרמים חבלות ושברים: יש להצמיד רטיות גללים חמים וטריים של גמל למקום הפגיעה. לטיפול נגד פצעים יש לצוד עכבר לפני זריחת השמש, לקבור אותו לשבעה ימים ולהוציאו, לשרוף ולערבב את האפר בשמן זית. בתערובת יש לחבוש את הפצע. זה כמובן בתנאי שלא מדובר בפצע בראש, כי אז הטיפול שונה בתכלית: יש להצמיד למקום הפציעה פרוסת לחם טבולה ביין.
עכשיו הגענו למגיפות ולקדחות שונות, וכאלה היו למכביר: כולרה, דבר, אבעבועות, דלקת קרום המוח ועוד. שמעתי שקדחת מערב הנילוס כבר הגיעה קרוב לירושלים, לקיבוצי הסביבה, כך שאם לא יועיל בוודאי לא יזיק: כאשר מדובר במגיפות, חשוב מאוד להשתמש בתכשירי מנע.
אבקת פחמים מלחם שנשרף בקדירה נגד כולרה, ועישון טבק וגילוח שער הראש וחבישתו בתחבושות של חלב רותח לשעות אחדות נגד דלקת קרום המוח. עיתון “חבצלת" הרגיע מפני חשש כוויות וראה בהן סימן להבראה.
הטיפול שהיה נהוג בגזזת כלל כובע וזפת. תבינו לבד. אם מדובר באבעבועות, הפתרון שמצאתי בכתבים הוא שריפת זבל בחדרו של החולה כל ימי המחלה, שעשנו אמור לסלקה.
המחשבה שלפני קום המדינה היה הרבה יותר גרוע בארץ ישראל היא סוג של נחמה שמהולה בצער על הדורות שחיו ועשו הכל כדי שיהיה להם ולנו בית.
אם עדיין נהיה כאן גם בשבוע הבא, אולי אציג אוסף של מגלבים, סרגלים, כפכפים ועוד אמצעים חינוכיים מהעבר. עובדה, ההורים שלנו יצאו בסדר גמור. בכלל, נבירה בעבר היא תחביב שאני ממליצה עליו בכל פה לימים אלו, כלומר עד לניצחון המוחלט. הבטיחו לנו ניצחון מוחלט, לא אמרו מי ינצח.