אנחנו בעיצומם של הימים המוצלחים ביותר של ישראל מאז תחילת המלחמה, וגם המסוכנים ביותר מאז 7 באוקטובר. בפחות מחודש חיסלה ישראל את המפקדים הצבאיים של חמאס וחיזבאללה, את המנהיג הפוליטי של חמאס (על פי פרסומים זרים), והדליקה את נמל חודיידה בתימן.
שיטת כוכבי: כך העתיק חמאס את הטקטיקה של צה"ל
אפשר לבחון את היעילות ואת המשקל הסגולי של כל פעולה כזאת בנפרד ולהתווכח על הערכיות שלה, אבל לרצף הזה יש אפקט מצטבר. זה אפקט שהוא בעיקרו תדמיתי ופחות מדיד, אבל ישראל - שמאז אוקטובר נראתה כמו ילד הכאפות השכונתי, זה שכל זב חוטם מעז להרביץ לו - החזירה משהו מהדימוי המרתיע שהיה לה.
אבל לקנייה מחדש של הדימוי המרתיע יהיה מחיר, ואנחנו נדע בקרוב אם הוא היה שווה את זה. האם היה נכון, שעות לאחר חיסול רמטכ"ל חיזבאללה בביירות – לחסל גם את מנהיג חמאס ועוד בטהרן (כפי שמיוחס לישראל)? יש שיאמרו שהנייה היה דמות חסרת השפעה, והסיכון בתגובה איראנית לא מצדיק את חיסולו בעת הזאת. אחרים יטענו שהזדמנות כזאת נקרית אחת לכמה שנים, ומי שהכריז מלחמת חורמה על חמאס לא יכול היה לדלג מעליה.
התקיפה בביירות העלתה את ישראל על מסלול שעשוי להוביל להתנגשות רחבה עם חיזבאללה, אף ששני הצדדים לא מעוניינים בה. ישראל תעמוד בחילופי מהלומות עם חיזבאללה וגם במלחמה רחבה עם הארגון, אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא באילו מחירים ומה ההישג שנביא.
שאלה של עיתוי
שורה של בכירים (במיל') התייצבה השבוע באולפנים וטענה שזה הרגע הנכון לצאת למלחמה מול חיזבאללה. אני אינני בכיר ואפילו כבר לא במיל', אבל מדי שבוע אני פוגש את צה"ל של אחרי עשרה חודשי מלחמה, בדרום ובצפון, ומציע לשקול היטב את הרעיונות המתלהמים בטרם נממש אותם. צה"ל של אוגוסט 2024 עייף. הוא מלא בלוחמים נפלאים, עתירי ניסיון קרבי, אבל מותשים כמו שכל אחד היה עייף אחרי עשרה חודשים של לחימה אינטנסיבית במספר גזרות. אם יידרשו להילחם בלבנון, הם יתייצבו וייתנו את כל מה שיש להם, אבל הם לא יהיו במיטבם.
גם מבחינת העיתוי, שאותם מומחים טוענים שהוא עכשיו – ישראל לא יכולה להנחית הפתעה משמעותית על חיזבאללה. הארגון מודע לעליונות המודיעינית והאווירית של ישראל עליו וערוך בהתאם. אנחנו יכולים לפגוע משמעותית ביכולות חיזבאללה ולהכאיב מאוד לתושבי לבנון, אבל גם לנו יכאב מאוד, ובסופה של מלחמה – לא נוכל להכחיד את חיזבאללה. זה יהיה רק עוד סבב.
ויש כמובן שאלת חימושים. אני כן יכול לומר שני דברים: שצה"ל למד בעשרה חודשי מלחמה שצריכת החימושים שלו גבוהה הרבה יותר מכל מה שתכנן, ושבכירים אמריקאים אמרו מפורשות למקביליהם הישראלים – "אל תיקחו את הנשיא האמריקאי כמובן מאליו".
משוכת פילדלפי
ארה"ב אומרת לנו את מה שראש הממשלה שלנו מתקשה לראות בעצמו: עסקת חטופים, שהוא כבר הסכים לה, יכולה למנוע מלחמה ולהרגיע את האזור. האמריקאים מנומסים, אבל הסאב־טקסט שלהם הוא: אתם הסכמתם לעסקה, נסוגותם ממנה, ועכשיו אתם רוצים שניגרר אחריכם למלחמה אזורית?
משיחת הצעקות שקיים רה"מ בשבוע שעבר עם ראשי מערכת הביטחון, יצאו ראשי המערכת בתחושה ברורה שהוא קיבל החלטה קרה לוותר על החטופים ושהוא מעוניין רק בהמשך המלחמה. אחרי שתוכני השיחה נחשפו, נראה היה שראש הממשלה נמלך מעט בדעתו וריכך את הסייגים שהציב כדי למנוע עסקת חטופים.
אחרי שכבר הסכים לפינוי מוחלט של מסדרון נצרים, דרישתו החדשה של נתניהו לקיים בידוק על העוברים מצפון הרצועה נועדה להכשיל עסקה. אין לה הסבר אחר. גם ההתעקשות שלו על ציר פילדלפי, אחרי שהסכים לפנות אותו, דורשת הסבר.
כולנו התרגשנו לראות השבוע מנהרה ברוחב של טנדר שנחפרה ברפיח לכיוון מצרים. מביקורים רבים בציר פילדלפי אני יכול להעיד שיש עשרות, אם לא יותר, של מנהרות שנחפרו מרפיח לכיוון מצרים. מה שפחות מדווח הוא שרובן המוחלט של המנהרות האלה, כמעט כולן, חסומות בצד המצרי.
מתברר שמצרים – שלא ממש אוהבת את ישראל, אבל הרבה יותר מזה שונאת את חמאס – עשתה עבודה יעילה בחסימת המנהרות שעוברות אליה מרפיח. לא מחשש שישמשו להברחת נשק לחמאס, אלא מחשש שאנשי חמאס, שנואי נפשה, יעברו לשטח מצרים. הרוב המכריע של הברחות הנשק והחומרים לחמאס עבר דרך מעבר רפיח ודרך המעבר שלנו לעזה – כרם שלום. רק מעט עבר דרך המנהרות.
עסקת החטופים שנתניהו הסכים לה היא עסקה איומה וקשה. היא כוללת בשלב הראשון רק כמחצית מהחטופים החיים (25־30), דורשת ויתור על הנכסים שישראל תפסה בעזה (מסדרון נצרים ופילדלפי) ולא מבטיחה דבר על גורלם של שאר החטופים שיישארו בעזה. ועדיין, כל ההתחייבויות שישראל נותנת בה הן הפיכות: אפשר לכבוש מחדש את מסדרונות פילדלפי ונצרים, אפשר להרוג את האסירים שישוחררו, אבל דבר אחד הוא בלתי הפיך – חיי החטופים.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]