המשחק נעשה פופולרי בשנות המשבר הכלכלי הגדול. הביטוי שנשען על המשחק נכנס לשימוש תכוף בשנות ה־80. "לבעוט בפחית במורד הרחוב". ביטוי אמריקאי. משמעותו: לדחות. במקום להכריע, לבעוט בפחית. הלאה והלאה. דומה לביטוי ישראלי שאיבד מהאטרקטיביות שלו: לתת לרקטות להחליד. זה ביטוי של הרמטכ"ל לשעבר משה בוגי יעלון. לחיזבאללה יש רקטות – אפשר לתת להן להחליד. כמו שהפחית תתגלגל במורד הרחוב, עד שתחליד.
דחיינות היא נטייה מתעתעת. בדיעבד, קל לזהות דחיינות מזיקה. ההחלטה לאפשר לחמאס לשלוט ברצועת עזה משנת 2007, לצבור כוח, להתחמש, לחפור מנהרות, ההנחה שאפשר יהיה להכיל את ההתעצמות שלו בשילוב של הרתעה ושוחד – זו פחית שלא החלידה יפה. הדיבור הבלתי פוסק על בלימת תוכנית הגרעין של איראן, שמעולם לא הגיעה לנקודת הכרעה עד שנעשה – כנראה – מאוחר מדי. גם זו פחית שלא החלידה יפה. וגם הרקטות של חיזבאללה לא החלידו. הן מתעופפות מעל ראשינו כבר עשרה חודשים, פוגעות, פוצעות - גם בני אדם וגם את דימוי העוצמה של ישראל. בדיעבד, אולי מוטב היה לא לנסות לתת להן להחליד. בדיעבד, קל יותר לקבל החלטות.
מנהיגים בועטים בפחיות מסיבות פוליטיות ומהותיות. לעתים קל יותר להשאיר אתגרים לבאים בתור. ג'ו ביידן ישאיר את המופרעים החות'ים לבא/ה אחריו. בנימין נתניהו ישאיר את ההתמודדות עם האתגר החברתי החרדי לבאים אחריו. העבודה העיקרית של מנהיגים היא עבודה של תעדוף: מה עכשיו, מה אחר כך.
לפעמים מה שעכשיו הוא מה שאין ברירה, נגיד, כי יש מלחמה. לפעמים מה שעכשיו הוא מה שנוח, נגיד, כי זה משמר את הקואליציה. או סתם פחות מפחיד. לפעמיים דוחים גם כאשר ברור שהדחייה מסוכנת. לפעמים דוחים כי נדמה שהדחייה עדיפה (ולפעמים היא באמת עדיפה).
בימים הקרובים ישראל תידרש להכריע מה משרת את האינטרסים שלה: בעיטה נוספת בפחית – קרי, הרגעה מסוימת של המתיחות מול חיזבאללה ואיראן, אחרי סיבוב קצר של מהלומות, וחזרה לשגרה של מלחמת התשה. או אולי ניסיון לטרוף את הקלפים והצתה של מלחמה גדולה. תשאלו: מי רוצה מלחמה עכשיו? נשיב: מי שסבור שמלחמה אחר כך תהיה קשה יותר ומסוכנת יותר. תשאלו: ואנחנו יכולים לנצח? נשיב: לא יודעים, ובדיוק בגלל זה קשה להחליט אם מוטב לפעול או לדחות.
המתנה
"איך אתה מעז לצאת למלחמה כאשר כל התנאים עתה הם לרעתנו? איך אתה מעז?! שום מעצמה לא תתמוך בנו... אנחנו נצטרך להילחם בשתי חזיתות ואולי בשלוש. אפילו ארה"ב אינה תומכת בנו... לא תהיה לנו אספקת נשק, אם ניקלע למחסור במהלך המלחמה".
הדובר: מנהיג הציונות הדתית, משה חיים שפירא. הננזף: הרמטכ"ל יצחק רבין. הימים: ימי ההמתנה, ערב מלחמת ששת הימים. ישראל נתונה בצבת של לחצים, הרמטכ"ל נתון בצבת של לחצים. על מה שיקרה לו כמה ימים לאחר מכן – ההתמוטטות המפורסמת של רבין – יהיו כל מיני גרסאות. הגרסה של רבין, הגרסה של עזר ויצמן. כל מיני גרסאות.
הביוגרפיה הקצרה על רבין שכתב איתמר רבינוביץ', בלי ספק כותב אוהד מאוד, מתארת יפה את הלחץ ההולך וגובר על רבין. בן־גוריון צועק עליו, דיין מקשה עליו, שפירא לוחץ עליו. "שלוש הפגישות גבו מרבין מחיר כבד", כתב רבינוביץ'. המתנה היא דבר קשה. החלטה היא דבר קשה. בדיעבד הסתבר, שחרדותיה של ישראל היו חרדות שווא. בתוך שישה ימים הביסה את אויביה. זה כמובן לא מה שיקרה אם וכאשר תפרוץ מלחמה נגד חיזבאללה, תימן ואיראן, שתהיה תוספת לא מבורכת למלחמה עם חמאס.
בימים ההם, לישראל הייתה הנהגה מדינית זהירה והנהגה צבאית תוססת. אריאל שרון קיווה לשכנע את המצרים לא להילחם יותר בישראל "במשך עשר או 20 השנים הבאות" (בלשונו של ההיסטוריון תום שגב, בספרו "1967"). שרון צדק בהבנתו שישראל יכולה להביא "להשמדה כוללת של הכוחות המצריים". שרון טעה בהערכתו שמכה קשה מאוד, כזו שהנחיתה ישראל במלחמת ששת הימים, אכן תרתיע את המצרים לעשר או 20 שנה. היא הרתיעה אותה בקושי לשנתיים.
האם טוב יותר היה לישראל לו ימי ההמתנה ההיא, הארוכה, ערב מלחמת ששת הימים, היו מנוצלים למניעת מלחמה? האם מצבו של המזרח התיכון היה טוב יותר לו ממשל הנשיא ג'ונסון היה נחרץ יותר, נחוש יותר, בהתנהלותו מול המצרים והסורים? היסטוריה אלטרנטיבית היא דבר שקשה לעשות ברצינות. המלחמה לא הייתה פורצת, ישראל לא הייתה מנצחת וכובשת, אולי ההמשך היה התקדמות לכיוון של השלמה ושלום, אולי ההמשך היה מלחמה קשה יותר בתנאים קשים יותר כמה שנים אחר כך.
ממילא, גם הפעם קשה לומר נחרצות מה יועיל יותר לישראל: התלקחות גדולה שתאפשר לטרוף את הקלפים במזרח התיכון, ולנסות להניע מהלך שסופו הסדרים חדשים – או חילופי מהלומות מוגבלים, שתוצאתם שימור מאזן הכוחות הקיים בידיעה שהוא לא יציב, ושיוליד בהמשך סיבוב נוסף, אולי בתנאים טובים יותר לישראל, אולי בתנאים טובים פחות.
כוונה
על פעולותיו של המלך הנרי השמיני, שנודע בשש נשותיו, יש שתי גרסאות היסטוריות. אחת מציגה אותו כמלך נהנתן ולא דעתן, שיועציו מפעילים אותו. השנייה מציגה אותו כמלך ערמומי, שהשיג את מטרותיו בתמרון יועציו. כל אחת מהגרסאות נשענת על תיעוד ועל מסמכים ועד עדויות. כל אחת מהן תלויה, בסופו של חשבון, בהכרעה של מי שכותב את תולדות ממלכתו של הנרי השמיני במאה ה־16.
ההיסטוריונית לוסי וודינג, שספרה על הנרי יצא לפני כעשור, הכריעה לטובת המלך. כלומר, הוא מנווט, הוא קובע. היא סבורה שהצגתו כבובה של יועציו נבעה בעיקר מצרכים פוליטיים או תעמולתיים. כשעשה דבר לא פופולרי, היה נוח להאשים מישהו אחר. לפעמים נוח למלך, לפעמים נוח לנתינים. זה לא הוא – זו אן בוליין. זה לא הוא – זה תומס קרומוול. כך נשמר כבודו של המלך כמי שלא־הוא עושה העוול. ומצד שני, הוא נראה קצת חלש, ונתון למניפולציה. אבל וודינג מודה בנדיבות שיש גם עמדות אחרות. היא מצטטת מהן ודוחה אותן, כפי שכותביהן, לו היו נדיבים כמותה, היו מצטטים את דעותיה ודוחים אותן.
אפשר לקרוא את הביוגרפיה שכתבה ולהרהר בתדמיתו של בנימין נתניהו. שהרי, גם על פעולותיו בשבועות ובחודשים האחרונים יש שתי גרסאות דומות. ואם מותר לנחש, גם שתי הגרסאות האלה ימשיכו להדהד בסיכומים עתידיים של כותבי ההיסטוריה של ישראל. הגרסה האחת – הוא המכריע, המנווט לכיוון שאליו הוא חותר. הגרסה השנייה – הוא שבוי בידי שותפיו הקואליציוניים, בובה של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר המושלים בו, בכוחם לתחזק או להפיל את הקואליציה.
האם נתניהו רוצה בעסקת חטופים, כפי שרצה בה בימי עסקת גלעד שליט, אך הפעם מסרב לה מחשש לשלמותה של הקואליציה? או שמא נתניהו כלל לא רוצה בעסקת חטופים, והטענה המוטחת בו, כאילו רק שיקולים קואליציוניים קובעים את עמדתו, אינה אלא דרך להציג אותו כמנהיג עלוב שמדיניותו לא שלו?
נדייק: ברור שנתניהו רוצה שתבוא מתישהו עסקת חטופים. ההתעקשות שלו אינה נגד עסקה, אלא נגד תנאים מסוימים בעסקה. האם זו התעקשות עניינית? הנה, כאן נכנס ממד של פרשנות שמקורו בעמדת הפרשן יותר מאשר במציאות. כליותיו של נתניהו הן קופסה שחורה, סגורה. לאיש מהמביטים בו מבחוץ אין ידיעה ודאית מה הוא חושב, אילו שיקולים באמת מניעים אותו. לא בטוח שלנתניהו עצמו יש ידיעה כזאת. מה שיש לו הוא נימוקים. יש נימוקים בעד עסקה בתנאים מסוימים, יש נימוקים נגד עסקה בתנאים מסוימים. אלא שסל הנימוקים רחב. אפשר לזרוק לתוכו נימוקים קואליציוניים, אפשר לזרוק לתוכו גם נימוקים מבצעיים ואסטרטגיים.
מתנגדיו של נתניהו, מבקריו הרבים, מציצים לסל הנימוקים ורואים בו רק נימוקים קואליציוניים. הוא רוצה להרגיע את בן גביר. הוא רוצה להאריך את המלחמה כדי לדחות בחירות. הוא רוצה לנקוט עמדה שמתאימה לעמדת ה"בייס". תומכיו של נתניהו מציצים לסל הנימוקים ורואים בו רק נימוקים ענייניים. הוא רוצה לנצח, להבטיח את תבוסת חמאס, לעגן את יכולתה של ישראל לשלוט בביטחונה לשנים ארוכות.
לשני הצדדים קצת קשה להודות שאכן, יש בסל שני סוגים של נימוקים. לשני הצדדים קשה להודות שאכן, אין שום דרך לדעת איזה משני הסוגים הוא הסוג המכריע. העמדה נקבעת לא לפי הראיות, אלא לפי העמדה הקבועה מראש: מי שחשדן כלפי ראש הממשלה, מניח ששיקוליו העיקריים קואליציוניים. מי שפחות חשדן כלפיו, מניח ששיקולים אסטרטגיים. האם בסוגיית החטופים, האם בסוגיית אורכה ומטרותיה של המלחמה, נתניהו שולט בקואליציה שלו או נשלט על ידיה? זה מסוג השאלות שלא תמיד אפשר לקבל עליהן תשובה שאין עליה מחלוקת.
טענה
צריך לקוות שתא"ל ברק חירם יודע להילחם טוב יותר מכפי שהוא יודע לנתח את מצבה של החברה בישראל. אולי אפשר להניח שזה המצב, שהרי, בזה התמחותו. בכל מקרה עולה השאלה, מדוע הרגיש דחף לנתח את מצבה של החברה בישראל בטקס המינוי שלו למפקד אוגדה. מדוע הרגיש צורך לומר ש"הפער שבין ישראל 2023 לבין ישראל 2024 הוא מעל לכל דמיון". מדוע הוא מתרשם שמה שקורה בישראל של היום עומד "בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן".
חירם טועה. ישראל מעולם לא הייתה "מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה". למעשה, הוא טועה פעמיים: כי מצבנו גם לא השתפר השנה לעומת השנה שעברה כפי שהוא חושב.
ייתכן שהוא טועה גם בהבנת מהלכי האויב. על פי פרשנותו, "אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו". זיהו את מה? את הניתוק מהעבר (שלא היה)? את ההתמסרות לרגע (שלא הייתה)? מלקחי ההיסטוריה אפשר ללמוד שלעתים קרובות יש פער בין הלקח החינוכי שמנהיגים מבקשים להדהד (בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים), לבין האירוע המעשי שגרם להם את הצורך להעביר מסר חינוכי (בגלל התגרות חסרת סיכוי באימפריה חרבה ירושלים). אגב, בהקשר הזה, אמליץ למתעניינים על פרק ההסכת "חורבן ירושלים מנקודת מבטם של הרומאים", שעלה לאוויר לפני כשבועיים.
ממילא, הקושי עם הנאום של חירם נעוץ בכך שהיה נאום חינוכי. ומצד שני, הוא ננאם קרוב מאוד לשעת המעשה, כך שפער גדול בין ניתוח הגורמים העיקריים למתקפה על ישראל, לבין הגורמים המתאימים למסר החינוכי שגלום בנאום, עלול לייצר דיסוננס. חירם אומר לנו: עלינו להתחבר לעבר, לוותר על התמסרות להווה, ולעשות עוד כל מיני דברים. חלקם אגב לא בהכרח מתיישבים אלה עם אלה.
לדוגמה, הוא קובע ש"גודל השעה אילץ ועודנו מאלץ אותנו לברר ולבחור מהם ערכינו והיכן כל אחד בוחר לבנות את ביתו" – לצד הקביעה שעלינו "לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה". אבל מה אם יתברר שבחירת הערכים היא זו שמובילה לקיטוב ואיננה מאפשרת בסיס להסכמה? מה אם יתברר שאין בסיס ערכי משותף שאפשר להסכים עליו?
המסר לא לגמרי ברור, ולא לגמרי מחודד. אבל מה שראוי להתמקד בו הוא הקביעה הנחרצת של חירם שהקלקולים שעליהם הוא מצביע הם שהובילו את האויבים למתקפה. וזו כבר קביעה שיש בה גם ממד של האשמה (מי שערכיו לא עומדים בקריטריונים של חירם נושא באשמה למתקפה), וגם ממד של הכתבת ההיערכות לעתיד (כי אם לא נעשה מה שחירם אומר, נותקף שוב). ושוב, יש כאן קושי כפול: ממד ההאשמה חותר תחת המטרה של חירם – שהיא דחיית הקיטוב. ממד הכתבת ההיערכות קובע מסקנה נחרצת בטרם חקירה – האם יש לו מידע מהימן שמצביע על כך ש"התמסרות... אל ההווה" היא שדחפה את מתכנני טבח אוקטובר לפעולה המזוויעה והמטורפת שביצעו?
לא היה הכרח להתנפל על חירם בחמת זעם. ברור שכוונתו הייתה טובה. כוונתו הייתה לומר: ראוי להבין שנגזר עלינו להילחם, ושלא נוכל לברוח לאסקפיזם. כוונתו הייתה לומר: ראוי שנתאחד ונפסיק להתקוטט, כי גורלנו תלוי בזה. כוונתו הייתה לומר איזו אמירה חגיגית, מרוממת ומחזקת, עם כניסתו לתפקיד. זה לא כל כך הצליח. כאמור, מבחנו של חירם אינו מבחן הסוציולוג חד־העין או הנואם הנמלץ. מבחנו קשה יותר - מבחן המלחמה.
אמונה
הרוח מבדרת את שערה של קמלה האריס, מועמדת בתנופה. נמנה כמה דברים שמשחקים לטובתה.
1. כסף – הרבה מאוד תרומות זורמות לקמפיין שלה. זה גם מנוע וגם סימן. מנוע, כי בכסף אפשר לעשות דברים. סימן, כי זה מלמד על
אמונתם של תורמים שיש טעם להשקיע.
2. מה שמוביל לדבר המובהק ביותר – התלהבות.
שימו לב לזה: בתחילת יולי, רק 37% מתומכי המפלגה הדמוקרטית אמרו שהם "נלהבים" ממועמדותו של ג'ו ביידן. בתחילת אוגוסט, 81% מתומכי המפלגה אומרים שהם "נלהבים" ממועמדותה של האריס. זו קפיצה דרמטית. זו סגירת פער מול ההתלהבות שטראמפ מייצר בקרב תומכי המפלגה שלו (85%).
3. האריס משפרת ביצועים לעומת ביידן בקרב מיעוטים, שחורים והיספאנים. אבל יש לה עוד הרבה לשפר בהשוואה לבחירות 2020. כלומר, הפוטנציאל קיים, אם תצליח לממש אותו.
מה עוד משחק לטובתה? בחירתו של טראמפ את מי שאמור להיות סגן נשיא מתגלה כמשגה אלקטורלי. ג'יי־די ואנס, נכון לעכשיו, רחוק מלהרשים, וסוחב על גבו שלל התבטאויות ותצלומי עבר שלא מחמיאים לו. רמת האמון בו נמוכה למדי, והאפקטיביות שלו כדובר לא מרשימה. במקום שיוכל להמריא איתו, טראמפ נדרש קצת להסתיר אותו, להקטין אותו.
ובמקביל, האריס יצאה השבוע לסיבוב עם הנבחר שלה – טים וולז. ועוד יש לפניה גם ועידה, בעוד שבועיים, שתספק שבוע של סיקור תקשורתי נרחב, של התלהבות, של נאומים, של התרגשות, ממש על סף תחילתו של קמפיין הסתיו בספטמבר. כלומר – השבוע הוארה בזרקור בגלל הבחירה בוולז, ובעוד שבוע תואר בזרקור בגלל הוועידה. פתאום המועמד הרפובליקני הוא זה שצריך להיאבק כדי להזכיר שגם הוא עוד במרוץ. פתאום, וגם אנחנו לא רגילים לזה, טראמפ הוא לא המועמד ששואב כל גרגיר של סיקור ותשומת לב.
האם טראמפ עודו המועמד המוביל? ממוצעי הסקרים כבר נטו השבוע לכיוונה של האריס. אבל לא כדאי למהר למסקנות נחרצות. ריי טקסרה כתב מאמר מעניין שמנסה להסביר למה סיכוייו של טראמפ טובים יותר, גם עכשיו. כותרת המאמר: "עזבו את ההייפ: אלה עדיין בחירות של מעמד הפועלים". אם הוא צודק, הקמפיין של האריס לא מכוון למקום הנכון. "תזכיר של הקמפיין שהופץ באופן נרחב מתאר את המועמדות של האריס ככזו שבנויה על 'קואליציית הבוחרים של ביידן־האריס' ומזכיר מצביעים שחורים, מצביעים לטיניים, מצביעים ילידים, נשים ומצביעים צעירים. מצביעי מעמד הפועלים בולטים בהיעדרם בתזכיר", כתב טקסרה.
הוא סבור שהאריס לא תוכל להעלות את התמיכה בה בקרב שחורים והיספאנים, משום שהיא מתייחסת אליהם כאל מצביעי מיעוטים, ולא כאל מצביעים ממעמד הפועלים. ובמילים אחרות: היא מכוונת לקמפיין שבנוי על סנטימנט תרבותי מסוג אחד, בעוד התמה העיקרית של הבחירות נוגעת לסנטימנט תרבותי מסוג אחר. היא מכוונת לקמפיין שקורא לשחורים להצביע כמו שחורים. הוא – טראמפ – מכוון לקמפיין שבו שחורים ממעמד הפועלים יצביעו כמו מעמד הפועלים.
השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, ובדיווחי "ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל", וכן בספר על יצחק רבין של איתמר רבינוביץ', בספר "1967" של תום שגב ובספר על הנרי השמיני של לוסי וודינג (אנגלית בלבד).