"תרפי", אמר במבטא רוסי כבד המטפל שהיה אמור לסדר את הצוואר התפוס שלי. ״תרפי״, הוא ניסה שוב אחרי שחשב שלא הבנתי. הבנתי היטב, פשוט לא ידעתי איך. כמה שעות קודם לכן התעוררתי עם תחושה שהתקרה נפלה לרצפה או להפך. ורטיגו, קוראים לזה בשפה המקצועית.
כאילו לא היה די בכל הדברים המוזרים שקורים לאחרונה מסביב בקצב שאי אפשר לעקוב, בוקר אחד פשוט התהפך לי החדר. מה שהיה עוד יותר מוזר הוא שזה קרה לי רק כשהסתובבתי לצד שמאל ולא לצד ימין. ואין באמור לרמוז על שום דבר פוליטי, פשוט ככה יצא. הצד השכלי או הצד הרגשי, שכחתי באותו הרגע מה זה מה, אבל היה לי ברור שאחד מהם התחיל להשתבש.
דייט לילי עם חניה צפופה: כך התגברתי על חיים שלמים של הדחקה | טליה לוין
הילדה שבי מאוכזבת: אני כבר לא יכולה לסבול את החום הישראלי | טליה לוין
“תרפי", הוא לחש לי באוזן, בלי לדעת שיש לי רגישות בלתי נסבלת ללחישות. סוג של מיזופוניה שבאה לידי ביטוי רק כשמישהו לוחש לידי. זזתי באי־נוחות, ואז הוא התנצל ושאל אם הוא מכאיב. “אתה לא מכאיב, רק לוחש חזק ואני קצת רגישה לזה", ניסיתי להסביר, ועכשיו הוא כבר ביקש בקול רם להרפות.
“אני מרפה", אמרתי לו, משוכנעת שאני הדבר הרגוע ביותר על מיטת הטיפולים, אולי כי הסחרחורת הזאת העירה אותי בחמש בבוקר וכל מה שרציתי היה להירדם שוב בלי להרגיש שאני שטה בטיטאניק. “אבן, הכל אבן", הוא מלמל והמשיך בלחיצות, והרגשתי בשלב מסוים שהוא נוזף בי ואפילו קצת מאוכזב מכך שאני לא מרגישה מספיק בנוח כדי להרפות.
“אתה יודע, אני משתדלת", ניסיתי לשכנע, להרשות לצוואר שלי ליפול בחופשיות לתוך כפות הידיים שלו, שהיו אמורות להחזיר לי את מה שכנראה זז. עדיין ללא הצלחה.
בשלב מסוים פקחתי עיניים, והתקרה מצאה את עצמה נחה במצב אלכסוני. לא מסתובבת יותר, אבל גם לא במקומה הטבעי, ממוקמת אי־שם בין שמיים לארץ, בזווית של 45 מעלות, חצי סחרור. חשבתי שזו זווית מאוד מעניינת להסתכל בה על העולם ושאני יכולה לחיות איתה כל עוד היא תישאר סטטית ולא תסתובב לי כמו קרוסלה שיוצאת משליטה.
כשהייתי ילדה, פחדתי מהמתקנים בלונה פארק. המתקן הכי אקסטרימי שעליתי עליו היה הספלים המעופפים, שהגיל המקסימלי בהם הוא 8. הייתי מושא ללעג בקרב חבריי שעלו על ספינת הפיראטים, רכבת ההרים וגם על הבלרינה, שסובבה את מי שהתיישב על ספסלי החצאית שלה. אני לא הבנתי למה אנשים עושים את זה, סוגרים את עצמם בכלי מתכת שמטלטל את עולמם לכמה דקות. איזו הנאה יש בתחושה שבה מרגישים כמו גפרור בודד בתוך קופסת גפרורים שמישהו מנער.
מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי הכי בנוח עם שתי רגליים על הקרקע, צעדתי במסלול בלי פניות חדות, בלי סיבובים מהירים. אומנם לא תמיד הלכתי בתלם, אבל אף פעם לא ירדתי עם הקרון מהמסילה או הגברתי מהירות בלי להיות בטוחה שאני יודעת לעצור בזמן. והנה, פתאום בהפתעה גמורה באמצע החיים, בתוך מציאות שאי אפשר לצפות אותה או לשלוט בה ועליה - מישהו מבקש ממני להרפות ולשחרר.
אחר כך כבר הייתי בבית. שוכבת באלכסון על הספה וצופה במקצה הגברים בהתעמלות מכשירים באולימפיאדה. מתעמל אחד קופץ על שולחן הקפיצות, עושה סלטה לאחור ונוחת כאילו כלום על שתי רגליים. הוא בפריז עכשיו, וכל עולמו מרוכז בקרב על המדליה. אחר כך הגיעו הנשים, וסימון ביילס מאתגרת את חוקי הגרביטציה, שניים וחצי ברגים באוויר, כאילו אין כוח משיכה.
בשעות שלאחר מכן, עדיין מול הטלוויזיה, בין פוש של נאום נסראללה לבין הקרב המותח של הג'ודאי פיטר פלצ׳יק על מדליית הארד, ותוך כדי בדיקה תכופה של הודעות פיקוד העורף שאומרות שכרגע אין שום שינוי בהנחיות, אבל אולי יהיו בהמשך - הבנתי שהטיטאניק לא הפסיקה להתנדנד מבחוץ, ואולי היא לא תפסיק לעולם ואני צריכה לייצב קודם כל את עצמי.
אולי כאפקט נגד או כתגובה הישרדותית של הגוף, או באמת מתוך הבנה שאין ברירה אחרת והבחירה שלי לגבי עצמי היא קודם כל בידיי - מחלת הים שלי על היבשה פסקה. אבל הים, נכון לרגע זה, עדיין סוער.