מי שתוקע מסמר בלי ראש בקיר יודע שאין כל דרך לחלצו משם. אינני רוצה, חלילה, לדמות פקידי ציבור, את אלה שמונו על רקע נאמנותם למי שמינה אותם, למסמר בלי ראש, אבל ההשוואה מתבקשת.
"אתה ראוי ללוויה": משפחת שרעבי נלחמת על החזרת יקיריה מהשבי
מדליית זהב בטעות פרוידיאנית: טעות הכתיב בציוץ של נתניהו והסערה ברשת
צריכה להימצא הדרך להחליפם עם המעבר של מי שמינה אותם לספסלי האופוזיציה. זה צריך להיות טבעו של ההליך הדמוקרטי. במקומות רבים בעולם, אלפי הפקידים שמונו בידי הממשל היוצא מניחים מכתבי התפטרות על שולחנם של אלה שזה עתה נבחרו.
נבחרי ציבור מגיעים עם סדר יום שמופיע במצעם. לאורו הם נבחרו ובמסגרת החוק הם רשאים לעשות לקידומו באמצעות שכבה של פקידים שהם ממנים. נאמנותם של המתמנים למי שמינה אותם, כאמור, היא מסימני ההיכר שלהם.
חבל שזה לא קורה כאן. תרבות התעתועים הדביקה לפקידים שמונו בידי השלטון היוצא את התואר “שומרי הסף”. ביטוי שמשמעו הוא שאין לגעת בהם. חסינותם מפני החלפתם אין לה שיעור.
לדוגמה, היועמ”שית המכהנת. שר המשפטים בממשלת בנט-לפיד רצה בה, ללא ספק, מסיבות פוליטיות. הוקמה “ועדת איתור” שבה היה רוב לנציגיו של גדעון סער. ישראבלוף למהדרין. יו”ר הוועדה, השופט אשר גרוניס, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, התנגד למינויה של גלי בהרב-מיארה, מה שלא מנע מהממשלה לבחור בה. בדיעבד, לטעמי, גם ברור למה היא נבחרה.
שיטת הממשל הנפסדת, בעיניי, הנוהגת במקומותינו, השאירה, כמובן, את בהרב-מיארה בתפקידה גם בימי הממשלה הנוכחית. הלעומתיות שלה ניכרת על כל צעד ושעל.
כל מינוי נתקל בטיעון שמתקיימת, כביכול, “מניעה משפטית”. בימים אלה נתקלתי בעוד אחד כזה. שר התקשורת בחר יו”ר למועצת הרשות השנייה. התנגדותה של היועמ”שית נשמעה עוד בטרם יבשה הדיו על החלטת הממשלה. הנימוקים מן הגורן ומן היקב.
העולה מהמקובץ עד כה הוא שיש להתקין חוק מיוחד שיפרט רשימת בעלי תפקידים בשירות הציבורי שמינוים יהיה תקף רק בתקופת שלטונו של הממשל שמינה אותם. יש לעשות זאת, מן הסתם, בזהירות מרובה מבלי לוותר על תקינות המשטר ועל זכויות המיעוט. זה צריך להיות ברור.
יש מדינות, כאמור, שבהן פקידי ציבור לא ממתינים לחוק. הם עושים את המתחייב ממעמדם. לצערי, זה לא קורה פה – והתקלות הן מרובות. מערכות רבות סובלות, בפועל, משיתוק בגלל שמי שעומד בראשן מסרב להתפטר לאחר שמי שמינה אותו כבר לא בעמדה שלטונית. מוגשות עתירות, והכל משתבש.
בתי המשפט דורשים לנהוג בפקיד הסורר כבמפוטר רגיל, וזאת טעות. “מסמר בלי ראש”, כבר אמרנו. אסור להחמיץ את השעה. זאת העת לחדד מקצת מהעקרונות המתחייבים במשטר דמוקרטי מתוקן.
אני יודע שיש לא מעט אינטרסנטים שרוצים בשיטה הקיימת, משום שעצם קיומה מותיר בידיהם כוחות שאסור שיהיו להם. קולות המחאה שהם ישמיעו, כנראה, יהיו דומים, בעיניי, לקולו של “הקוזאק הנגזל”.