אחת התמונות המזעזעות מיום 7 באוקטובר הנורא היא של אותו נכה עזתי המדדה בזריזות על קביו, חוצה את הגבול הפרוץ ועמו עוד המון רב, שבאו לבזוז את יישובי העוטף. אחרי הטבח, האונס וההרס של חמאס בעוטף – באה הביזה של ההמון הברברי. כל זאת, כאשר חיילי צה"ל טרם קיבלו את הפקודה להיכנס ליישובים ולהציל את הניתן להציל.
נזכרתי בתמונה קשה זאת של העזתי הבוזז, האומלל, למקרא מאמר בעיתון "הארץ" מאת חנין מג’אדלה, מיום חמישי שעבר. הכותבת מוכרת היטב לקוראי "הארץ". לצד פובליציסטים פוסט-ציוניים אחרים, פורחים בעמודי הדעות (עדיין בעברית) של העיתון כמה כותבים ישראלים-ערבים, מסיתים. לעתים בעמוד אחד שני יהודים לצד שני ערבים. והטון דומה. מג’אדלה היא אחת ה"קבועות" וגם המוכשרות. מאמריה, כמאמרי עמיתיה, הגם שהם כתובים בעברית מעולה, מייצגים לחלוטין את הצד הפלסטיני, הטרור, מבקרים קשות את התנהלות ישראל ומספקים חומר תבערה לתעמולה האנטישמית בעולם, לשביעות רצונו של מעסיקם שוקן.
עם מותו של אלכס דנציג ז''ל, האנטישמיות של העולם הערבי חייבת להיחשף לעיני כל
מעבר למילים: זהו האתגר האמיתי של נתניהו לאחר נאומו בקונגרס
במאמרה הפעם היא מלינה על כך שישראל אחראית "לכליאתם של שני מיליון בני אדם" בעזה. תושבי רצועת עזה, היא כותבת, הם "כמו ברווזים במטווח", ואילו "הישראלים מתייעצים ביניהם לאן לברוח – לקנדה, לאמסטרדם ואולי ללונדון". 7 באוקטובר אינו מוזכר כלל במאמרה. חמאס שפתח במלחמה ובטבח – אינו רלוונטי לדידה. העזתי על קביים שבא לבזוז באחד הקיבוצים וכמוהו עוד "בני אדם" מהרצועה – בל ייזכרו. במילים אחרות: אף לא מילה אחת על סיבות המצב העגום הזה, שנמשך כבר למעלה מעשרה חודשים.
צודקת חנין. ישראלים לא מעטים החליטו, תחת איום התגובה האיראנית, לא להמתין, לצאת לכמה ימים לקפריסין או למדינות אחרות עד יעבור זעם. "בריחה מהארץ"? הכותבת בורחת מהאמת. האחיזה בארצנו, במולדתנו, איתנה מאי-פעם. המלחמה על קיום העם היהודי במולדתו תימשך במלוא העוז עד שיוסר האיום הרב-זירתי. אל חשש: לא נברח ולא נעזוב את הארץ, "הארץ" לא ייסגר, מג’אדלה תוכל להמשיך לשגר מבאקה אל-גרבייה את מאמריה המתריסים, לפרסמם בעיתון העברי, ליהנות מחופש הביטוי בדמוקרטיה הישראלית.
העזתים אכן אומללים. גם בשבת עשרות מהם נהרגו בתקיפה ישראלית – מה שאולי מחזק את טיעונה. אבל היא לא תצליח להעלים מקוראיה את סיבת ההרג, הסבל, ההרס ברחבי הרצועה מאז 7 באוקטובר. שני מיליונים עזתים הם שבחרו בחמאס. הם שאפשרו לו לרדות בהם, להופכם למגן אנושי, לקחת את כספם וחייהם ולהפוך את עזה למתחם מלחמתי, חפור במאות מנהרות מבוטנות, במטרה לפרוץ מהן על מנת לרצוח יהודים רודפי שלום, בכל מחיר.
במידה מסוימת הצליחו במשימתם. למעלה מ-1,500 ישראלים, אזרחים ולוחמים, נרצחו ונפלו במתקפה הברברית. חמאס המיט עלינו את הקשה באסונות מאז השואה. אבל שני מיליונים עזתים משלמים את עיקר המחיר. גורלם נוגע לסנוואר ולחבר מרעיו כקצה הציפורן. מצדם שיישארו בלי בית, בלי מחסה, בלי מזון, שינדדו מאתר לאתר, שימותו. למי מהם אי-שם במחשכי המנהרות אכפת? הסבל שגרמו לישראל מעניק להם את הסיפוק המרבי. תחושת ניצחון.
האש שהציתו במזרח התיכון מדליקה אותם. סופם של סנוואר וחבריו שטרם חוסלו קרב והולך, ועמו יבוא גם הקץ לסבלם של ההמונים העזתים ותחילת שיקומם. לכשישוחררו חטופינו ויירגע המצב, ישראל בשיתוף הקהילה הבינלאומית ידאגו לשיקומם.
בימים אלה הופרך ביתר שאת עוד שקר שהופץ בעולם עוד טרם המלחמה, נקלט היטב בקרב שונאי ישראל וגם בחוגי שמאל בקרבנו. עיתונך, גברת מג’אדלה, הנותן לך במה חופשית להפיץ עלילותייך, פמפם אותו שוב ושוב. שקר "עזה במצור". לא די שהמעלילים התעלמו מכך שהרצועה גובלת לא רק בישראל, גם במצרים, אלא שנחשפו עתה מנהרות אימתניות שנחפרו מתחת לציר פילדלפי. הן אפשרו מעבר רכבים שהובילו אספקה לרצועה ובמיוחד אמל"ח. כך הגיע כל הנשק הרב לידי חמאס, נשק שכוון נגד ישראל ונעשה בו שימוש רב מאז ההתנתקות ב-2005 בכל המתקפות היזומות עלינו. הלזה ייקרא "מצור"?
אז במקום ללעוג לישראלים ה"בורחים", שבקרבם הכותבת חיה, פועלת, כותבת, משמיצה, מאשימה בשפה העברית את המדינה, מוטב שתעריך את הביטחון, החופש, ההשכלה והחיים טובים שיש לה בקרבנו. היא לא תזכה לכך בעזה, באיראן או בלבנון. בסתר לבה לבטח היא מכירה בכך.
האמת – שכמעט אין ניתן לה ביטוי ב"הארץ" - היא שלישראל ולצה"ל אכן אכפת מגורל תושבי עזה האומללים יותר מאשר אלה האחראים לגורלם המר. על ראשי חמאס מוטל כובד האסון שאירע בשבת בבית הספר. הוא "אומץ", כמו שאר המבנים האזרחיים – מסגדים, בתי חולים, בתי ספר, אונר"א - לשימוש הטרור. ולעזאזל הילדים, הנשים, הזקנים.