שיפור מעמדה של קאמלה האריס בסקרים מכניס לא מעט ישראלים ללחץ. עד לא מכבר, היה ניצחונו של טראמפ נדמה כעובדה מוגמרת, ופתאום מצטייר סוג של תיקו עם יתרון קל לגברת. מה עוד שבטבלאות ההימורים דווקא היא זו שמובילה. המרוץ הנוכחי לנשיאות מאופיין באירועים בלתי צפויים שמשפיעים על הלך הרוח: ניסיון התנקשות, פרישת המתמודד הדמוקרטי, פריחתה של סגנית נשיא שהייתה די אנונימית, חזרתו של טראמפ לטוויטר בראיון לבעלי הרשת, אילון מאסק. כל זה קרה רק בחודש האחרון, ועד נובמבר יש עוד זמן.
מבעד לכל הרעש המקומי וגם הבינלאומי, זה דורש מאיתנו כישראלים לבחון מחדש את כל ההסתכלות על ארצות הברית. קודם כל, אומנם האריס לא מבטאת אהבה מתפרצת כלפי ישראל, אבל הנטייה לחשוב שדווקא טראמפ יהיה טוב יותר לישראל היא לא בהכרח נכונה. מידת הנכונות שלו לסייע למדינות אחרות בנשק ובכסף היא לא גדולה, נוכח הרצון שלו להתמקד באמריקה עצמה. בנוסף, מידת הסבלנות שלו פעוטה, וגם הוא רוצה לסיים את המלחמה בעזה. אם השרים הקיצוניים אצלנו יתבטאו כלפיו כפי שהם מתבטאים באופן די חופשי כלפי הממשל הדמוקרטי, הברז עלול להיסגר באופן הרבה יותר אימפולסיבי ממה שנדמה לנו.
בתנועה הפרו-פלסטינית מביעים תקווה זהירה כלפי האריס - אבל שוקלים הצבעה למפלגה שלישית
פרשייה גזענית נוספת: טראמפ מבלבל בין שני פוליטיקאים אפרו-אמריקאים
מעבר לזה, טראמפ הוא מאוד בלתי צפוי, והמחויבות שלו לכללים כמעט לא קיימת. אם הוא יקדם מהלכים אנטי־דמוקרטיים בארצות הברית ולא ינצל את הכהונה כדי לקרב בין הקטבים, זה ישפיע גם על הלך הרוח בעולם וגם אצלנו. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה עוד קיטוב ופופוליזם.
בלי קשר לכל אלה, הדיונים סביב "איזה מהמועמדים עדיף לנו" אומנם מעניינים, אבל אנחנו נוטים לשכוח שאף אחד לא שואל אותנו את מי אנחנו מעדיפים, זו לא תוכנית כבקשתך. הרבה פחות משנה בעד מי אנחנו, והרבה יותר משנה איך נסתדר עם כל אחד מהם במידה שינצח.
המיקוד הישראלי צריך להיות בהכרה בחשיבות העליונה של היחסים עם ארצות הברית, שנוכחנו בה שוב ושוב מאז ה־7 באוקטובר. ביידן הציל את ישראל בתמיכה בלתי מסויגת בימים הראשונים למלחמה, כשכולם כאן עדיין היו בהלם מוחלט. בזכותו יש לנו נשק והגנה מקיר לקיר, באופן די חסר תקדים, גם בימים האלה. לא בטוח שזה מה שהיינו מקבלים מכל נשיא רפובליקני, וגם לא בהכרח מטראמפ.
האריס אומנם מדברת שמאלה מביידן, אבל התוכניות שלה עדיין לא ידועות. האם המדיניות שלה תהיה שונה מהותית מזו של ביידן, או שכרגע העמימות היא הדרך שלה לאסוף קולות לקראת הבחירות? התשובה טרם התבהרה, אבל ברור שהתעמתויות פומביות איתה לא ישפרו את המצב.
השורה התחתונה היא שכרגע מתמודדים לנשיאות שני מועמדים שלא לגמרי ברור איך ינהגו אם ינצחו, אבל ברור שמה שטוב לישראל זה יחסים טובים עם ארצות הברית, ולא משנה מי הנשיא. ישראל צריכה לעשות הכל כדי לחזור לברית דו־מפלגתית עם אמריקה, גם אם אמריקה הולכת ומשתנה מול עינינו. להשקיע בדעת הקהל בקרב צעירים, שחורים והיספנים, ובהסברה באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות ובמערכות כלי תקשורת גדולים.
כדאי בעיקר לזכור שאסור לנו להיות כפויי טובה, ולו משום שאנחנו מאוד תלויים בארצות הברית עד להודעה חדשה. עם כל הכבוד לרצון למצות את הברית לטובתנו, הדבר האחרון שישראל רוצה הוא להפוך לכאב ראש עבור האמריקאים עד למצב שבו הם כבר יעדיפו את סעודיה או קטאר על פנינו. עד להודעה חדשה אין לנו זכות קיום בלי ארצות הברית, ועם כל הכבוד לצרכינו וליכולותינו – אנחנו לא הכלב שמכשכש בסיפור הזה, אלא הזנב.