אין יום בתהליכי ההתפרקות של החברה הישראלית ומדינת ישראל שבו לא נלמד עוד לקח שמחייב היפרדות. ואין דרך שפלגי החברה במדינה מסוגלים ללכת בה כגוף אחד, לאומי, חברתי, כלכלי ותרבותי.
בן ארי נגד בן גביר: "שר מצפצף על המדיניות של הממשלה שלו"
ח"כ ואטורי: "בזכות נתניהו אנחנו עדיין קיימים, בלעדיו היינו מגיעים לאבדון"
הפערים נחבאים כיום מאחורי מסך עשן כבד של מלחמה שמתוארת כמלחמת קיום (שטויות). והשאלה היא כיצד מנהלים מלחמה משותפת כאשר לשני חלקי העם יש מטרות מלחמה שונות לחלוטין.
כל מלחמה שמשרתת את מטרות המלחמה של מנהיגיו מקובלת על העם הליכודי-אמוני-משיחי. כל אדם סביר באגף הליברלי דמוקרטי תקוע בדילמות קורעות. האם הוא וסביבתו הקרובה מוכנים להרוג ולהיהרג למען מטרות שאינן מקובלות עליהם?
האם הוא מוכן למות כדי שאורית סטרוק תיישב גרעינים אמוניים בעזה ובלבנון? האם הוא מוכן להילחם כשהוא יודע שהמלחמה היא "פוליטית"? מה יחסו למלחמה כשברור שהיא הורגת גם את החטופים?
האם הוא מוכן להסתלק ממלחמה בלתי צודקת לדעתו ולהשאיר בשדה הקרב את השכן מאגף ימין ומה הוא אמור לעשות אם נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' לא מוכנים לתמוך בהסדר ומעדיפים להמשיך בלחימה מיותרת לדעתו?
אין חולק שבימים האלה ה"יחד" היחיד והמיוחד קורה בשפיץ של הלחימה, ובצדק. לא חשוב איפה ואפילו לא חשוב למה, העיקר שלחיילים תהיה תחושה אמיתית של שותפות גורל ברמה האינטימית. ממשלת הימין על מלא הביאה אותנו למצב שבו יש מולנו התלכדות כוחות שעשויה לחולל נזקים בלתי הפיכים.
מה שמחזיר אותנו לזירת הלחימה הפנימית שתקבע את גורל המלחמות החיצוניות. אין יום שבו לא נשבר הקוד הלאומי האנושי הדמוקרטי לטובת קידום הרפורמה המשפטית, שם הכיסוי של השינוי המשטרי לדיקטטורה תלת-ראשית, ראש אחד של ישראל הביביסטית, ראש שני של ישראל החרדית וראש שלישי של ישראל המתנחלת והחרד"לית.
משולש ברמודה שלנו הפך את הגיוון הישראלי שמפרה תרבויות שונות לקרבות מגננה של שאר השבטים על תרבותם, מורשתם, ערכיהם וזהותם ועל החופש לבטא אותם, בצד הפעלת אלימות ממסדית בחסות כיפוף החוק לטובת קידום הדיקטטורה המשיחית כולל מהלכים של חיבוק דב בכפפות משי.
המהלך הראשון היה אי שם לפני עשרות שנים ומטרתו הייתה "להתנחל בלבבות". לאחר שהתבססו בצומתי הכרעה הבינה הנהגת המתנחלים שאין צורך להתנחמד. השנה הסתבר למפוכחים שביניהם שהם נקלעו לצרה קיומית. העולם, ברגע שתיפסק הלחימה, ימשיך בהליכי הרגעת המזרח התיכון על פי תוכנית ביידן שעיקרה שתי מדינות והסדר ישראלי-פלסטיני.
זהו כל סיפור התמשכות המלחמה הנוכחית: האיום על קיום מפעל ההתנחלויות. החבר'ה האלה סבורים שככל שהלחימה רחוקה יותר כך היא מרחיקה את האיום על ההתנחלויות והם טועים. הלחימה בימים האלה אכן מורידה את המהלך הזה מסדר היום, אבל האיום תלוי באוויר.
כדי להתמודד עם האיום ועם הפער המתרחב בינם ובין האגף הליברלי-דמוקרטי, מחפשים מתנחלים סדק שדרכו יקוששו גיבוי ציבורי. כמו בכל ט' באב, יום חורבן הבית, גם השנה נערכו מעגלי שיח שאמורים לפעול על הליברלים ברמה של פחמימה מנחמת. ההזמנה שקיבלתי לאירוע הזה מחייבת גילוי נאות.
השולח הוא לא רק חבר מהיחידה, אלא חבר אישי. ילד מקיבוץ ואיש טוב באמת, אותנטי, אמיץ, נדיב, עבר לגור בהתנחלות בגדה וחזר בתשובה. ההזמנה זרועה שאלות מתייפחות על "איך מאחים את הקרע ומרפאים את השנאה המתפשטת?"; "לאן אנחנו שטים?" ו"בואו בשלום".
שום קמפיין "יחד" דביק ומיסיונרי על חורבן הבית לא יגשר על הפערים. רק היפרדות מושכלת שתמנע מלחמת אזרחים. מלחמת אחים זה לסאקרים שאינם מבינים שמי שאומר להם "יאללה אחי כנס למגרש" הוא קין.
