שאלה: לפני שבועיים גילינו שבתי בת ה־13 חולה בסוכרת נעורים. מאוד קשה לה עם כל הסיטואציה הזו, ויש לה התנגדות קשה לכל דבר חדש שהיא צריכה לעשות בכדי לטפל בעצמה. זה הגיע למצב שהיא ממש חוששת להתחיל את שנת הלימודים, ולא יודעת איך הילדים בכיתה יגיבו לזה. איך נוכל לעזור לה להתרגל למצב המורכב?

תשובה: “אנחנו מצפות לתגובה הגיונית, אבל חשוב שנזכור שההיגיון לא עובד באותו הרגע. כל הגוף נמצא בהתנגדות לדבר הזה. לכן, חשוב שנזכור שזה הרבה יותר מתרגולי מיינדפולנס. את צריכה לחקור ולבדוק איזה תהליך עובד אצלה במוח, ומה יעזור לה להבין שהיא צריכה לטפל בעצמה".

"ממש לעשות תהליך מודע של הרגעת המוח – להגיע למצב מדיטטיבי, ובכך לגרום לה לעבור את הטיפולים שהיא צריכה לעבור. יש לה התנגדות מאוד גדולה, לכן אני ממליצה שתתחילו איתה טיפול. קחו אותה לפסיכולוגית, כזו שתוכל גם לאמן אותה – שתחזק את הכוחות שלה, שתוכל לעבוד שם ולבנות את הכוחות שלה. אנחנו יודעות היום שהחיבור לאיש מקצוע עומד על 30%".

"זאת אומרת, יכול להיות שאני הולכת למישהו שאני לא מתחברת אליה, ואז במקום לעבור למטפלת שתהיה יותר מתאימה עבורי אני פשוט מרימה ידיים ומפסיקה. אל תפסיקו. נסו למצוא את המטפלת המדויקת עבור הילדה. גם אם לאחת היא לא מתחברת, לכו לשנייה, ואם גם איתה זה לא מתאים לכו לשלישית".

"הכל תלוי למה היא מתחברת. יכול להיות שדווקא טיפול באמנות או באמצעות משחק יכול לעזור לה. בכל מה שקשור לשנת הלימודים הקרבה את צריכה להבהיר לילדה שהדרך שבה היא תצא ‘גדולה’ מכל הסיפור הזה היא שהיא תבוא ותגיד לילדים בכיתה ‘יש לי סוכרת נעורים, בואו אני אסביר לכם מה זה’".

"ברגע שאת נמנעת ומסתתרת ומקווה שלא ידעו זה תמיד יגיע החוצה, ויהיה הרבה יותר גרוע מהדרך שאת היית יכולה לעשות את זה. צריך לבנות איתה את הפורמט הזה. אם היא תגיד שזה לא נעים לה את יכולה לשאול אותה אם היא רוצה שאת תגידי או אפילו המורה שלה. אני מציעה לעשות את זה בשיתוף פעולה ולעשות את זה ביום הראשון של הלימודים. אל תדחו את זה".

"תכינו את הילדה שהתלמידים בכיתה שלה ישאלו אותה שאלות. בשורה התחתונה, הזמן יעשה את שלו מבחינת היכולות שלה להתמודד עם זה. תעזרו לה גם בפן הרגשי כי זו טלטלה קשה מאוד, והיא צריכה עזרה וחיזוק”.

שאלה: אני סבא לנכד בן 14 שהוריו גרושים ולא מתקשרים אחד עם השני בלשון המעטה. לאחרונה הנכד ברח מבית אביו לאחר שטען שהוא העליב אותו, ועבר להתגורר בבית אמו לצמיתות. הילד לא מוכן לתקשר עם אף אחד ממשפחתו של אביו, רק איתי, וכולם מאוד מתוסכלים. איך אוכל לשפר את התקשורת ביניהם?

תשובה: “בראש ובראשונה אני רוצה שתשימו לב שהנער הזה עושה בדיוק מה שהוא למד מההורים שלו. לא נעים לך? אתה קם והולך. שובר את הכלים ולא יוצר קשר. יש לו יופי של מודל למה שהוא עושה, ואתם לא יכולים להתעלם מזה. רק אחרי שנבין יותר לעומק את כל המארג הזה שבתוכו הילד חי נצטרך למצוא את הדרך להחזיר את המצב לקדמותו".

"יכול להיות שנפעיל עליו סנקציות, יכול להיות שנשחד אותו. יכול להיות שאמא שלו צריכה להגיד לו ללכת לאבא שלו כי זה חלק מהחלטת בית המשפט כשההורים התגרשו”.

שאלה: הבן שלי עדיין לא גמול מחיתולים. הוא בן שנתיים ועבר לפני כחודש למיטה של גדולים. המעבר היה מאתגר, אבל זה מאחורינו. בשבועות האחרונים הוא התחיל לבקש מוצץ כל הזמן וזה משהו שלא היה קודם. אנחנו לא יודעים להיכנס עם הילד ראש בראש, ואם אני אומרת לו שעדיף לא להשתמש במוצץ עכשיו הוא מתחיל לבכות ולצרוח עד שהוא מקבל. האם עלינו לאפשר לו מוצץ כל פעם שהוא מבקש?

תשובה: "עלינו לזכור שילדים עד גיל 7 עוברים את השינויים הכי משמעותיים בחיים שלהם, ומתמודדים עם לא מעט סיטואציות מורכבות במהלך היומיום. אני רוצה להעלות פה עוד שאלה חשובה לא פחות: מה לומד ילד כשאומרים לו לא להשתמש במשהו, ואז הוא בוכה ובוכה עד שהוא מקבל? שכל מה שהוא צריך זה לבכות ולצעוק עד שהוא מקבל את מה שהוא רוצה".

"האם זה מה שאת רוצה להעביר לילד שלך גם בהמשך? אולי קשה לו עם המעבר למיטה, אולי משהו מציק לו, או שאולי הוא פשוט לא רגוע וזקוק לרוגע שמקנה לו המוצץ? בשורה התחתונה אין סיבה להיכנס איתו למלחמות על מוצץ. תנו לו מוצץ, ומקסימום בעוד כחודש תתחילו בהדרגה להפחית את השימוש בו". 

מתוך תוכניתה של מיכל דליות, כל יום שישי ב־10:00 ב־103FM. עריכה: עדן בן ארי. 
https://michaldalyot.co.il