במהלך כל ההובלה מהבית הישן שלי בראשון לציון לבית החדש שלי בחריש חשבתי רק על העצלנות שלי ועל זה שאם הייתי מסיימת את הסדרה שהתחלתי לכתוב לפני כמה שנים, היה לי מספיק כסף כדי להביא אנשים שיארזו לי, יפרקו לי, ינהלו בשבילי את כל הבירוקרטיה הבלתי נסבלת שנדרשת ואולי, אחרי הכל, יישאר לי גם לאיזו אופר שתקלח את גפן ותכין לה אוכל, לפחות בימים הראשונים. גמלה בלבי החלטה לסיים את הסדרה הזאת השנה, יהיה אשר יהיה.

אני יודעת שזה מביך וקצת מנותק מהמציאות להתלונן על משהו בתקופה הזאת. לא משנה מה תגיד ועל מה תתלונן, תמיד יהיה מישהו שיסלוד ויקבע “יש לך צרות של עשירים", ובצדק.

התקשורת במבחן המלחמה - שינוי פניה של התקשורת, הכלכלה והכוחות שמאחורי הקלעים
על רקע המלחמה, אל-על מקפיצה מחירים - וטוב שכך | דעה

ביום המעבר שטפתי בפעם האחרונה את רצפת הדירה שאליה נכנסתי בזוג, הגרוש שלי ואני, וממנה יצאתי בזוג, הבת שלי ואני. נתתי מבט אחרון ונעלתי את הדלת אחריי. הלכתי לאסוף את בתי מהמעון, שתי סייעות בכו, הגננת נתנה לה מתנה אישית והיא זהרה מתשומת הלב, לא בטוח שהבינה שאנחנו לא חוזרות לשם. כשנכנסנו אל הרכב שלי, שהיה עמוס בדברים שלא היה ניתן לארוז, הביטה בכל אלו ושאלה: “עכשיו, אמא? עכשיו נוסעים לבית החדש?".

“ברור!", אמרתי, “את מתרגשת?".

“יש!", היא צעקה, חשבה מעט ואז שאלה, “אמא, יש שם ג'ימבורי?".

צחקתי, כמה אני אוהבת אותה. 

20 דקות חולפות ואנחנו כבר על כביש 6. ברקע "הכבש השישה עשר", ומאחור ילדה בת 3 וחצי עם קוקיות, מחבקת את בקבוק ה"הלו קיטי" שלה וישנה עמוקות. יהונתן גפן מדקלם: “כשמגיע הכבש השישה עשר, אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר, ואני מבין שהכבש הזה יישאר, ואין לו עניין להמשיך עם העדר. אני לוחש לו: ‘נו, כבש? תזוז! תן פעם לספור את כולם!', אבל הוא לא זז. והכבש השישה עשר הוא, בדרך כלל, הכבש שאיתו אני נרדם".

אני נותנת עוד מבט בראי, בודקת שהיא אכן ישנה ופורצת בבכי, לא מתוך רחמים עצמיים, אלא בגלל המציאות עצמה. לא תכננתי לברוח מפה, להכניס את כל החיים שלי לתוך ארגזים חומים ולנסות לבנות חדשים, כאלו שיהיו טובים קודם כל אליה - האור בעיניי - ואולי גם קצת אליי.

אילו הייתה לי מעט עזרה, ואם היו הסדרי ראייה נורמליים ומרווח נשימה, סביר שהייתי נשארת, אבל בכל פעם שהושטתי יד, קיבלתי בעיטה. ובכל פעם שביקשתי, הסברתי והדרכתי, נותרתי ללא מענה. אז ויתרתי, בדמעות וצער, על הבחירה השגויה שלי מלפני שמונה שנים, אבל זו כבר חוכמת הבדיעבד. מתישהו (ובעיקר אחרי שהגוף קורס ומאותת, כי כמה הוא יכול לסחוב את צערה של הנפש?) צריך לשחרר ולהבין שלא כולם בוחרים להיות הורים, ויש כאלו שזה סינית בשבילם. צר לי, אבל כמו עונות השנה, העצב, הכאב והפחד, גם זה יחלוף.

50 דקות חלפו והגענו לחריש, הווייז כבר השתבש וטלפנתי לאמילי אחותי שתכוון אותי. היא כיוונה אותי אל המאפייה השכונתית, שם חיכתה לי גם אמי, שהעתיקה את מקום מגוריה מבת ים לחריש כדי לעזור ולסייע לי. על השולחן היו כבר טוסטים, קפה קר וטרופית לגפן. היא פקחה עיניים, קצת הזיעה ושאלה “אנחנו בחריש?".

“כן, יפה שלי".

היא סירבה ללכת לאחותי או לאמי, הביטה מסביב, לקחה שלוק מהטרופית והניחה את ראשה עליי, חיבקתי אותה קרוב ללבי.

המובילים סיימו להעביר את תכולת הדירה, אכלתי טוסט וחשבתי לעצמי על כל הדברים שאני צריכה לפרוק. המשפחה שלי התגייסה לעזור לי, ובכל זאת, לא סיפרתי אבל הגב שלי כבר היה מפורק מהאריזות. הזעתי, הייתי תשושה. ואז קיבלתי טלפון, אין לי מושג מאיפה מגיע כל הטוב הזה, אבל הוא תמיד מדויק ותמיד בזמן.

“מרסל, אני והשותפה שלי בחריש, את עוברת היום, נכון? מה הכתובת?".

זו הייתה ענת, יש לה עסק לסידור, אריזה ופריקה. היא קראה בפוסטים שלי בפייסבוק על המעבר לחריש ופשוט הגיעה. חצי שעה חולפת, ואני, אמי, אחותי וגפן נכנסות הביתה. ענת ולימור כבר שם, החדר של גפן בהכנות. “קודם כל שיהיה לה, שהיא לא תרגיש בחוסר", אומרת לי ענת ולא מתפנה לחבק אותי אפילו. אני מביטה על הבית החדש שלנו, תאמינו או לא, לא ראיתי אותו לפני כן. גיסתי, סימי, בת זוגה של אחותי, סגרה לי הכל בשלט רחוק. הוא יפה, המרפסת ענקית, ולגפן שני חדרים. אחד לשינה ואחד למשחקים.

אני נכנסת לחדר השינה שלי, גם הוא גדול, ויש יחידת הורים מפנקת. אני שוכבת על המזרן נטול המצעים ומסתכלת למעלה, אני נושכת את השפתיים, אמא שלי נכנסת לחדר. “הכל חיובי, מרסל, כנסי בשמחה, אנחנו פה עכשיו ואת יכולה לנוח", היא אומרת, ואני שוב פורצת בבכי. מה יש לי לעזאזל?

אמילי, אחותי, נכנסת אל החדר ורואה אותי בוכה: “אין, אמא", היא אומרת, “לילדה שלך יעזור רק ציפרלקס".

אמי נוזפת בה “שאבא שלך ייקח ציפרלקס". אני צוחקת, 20 שנה הם גרושים והיא עוד מקללת אותו. אחותי לוקחת צעד אחורה, ואני יודעת מה הולך לבוא עכשיו, אמי מזהירה: “אם תכאיבי לה, זה הסוף שלך, אמילי". היא לוקחת תנופה ומזנקת עליי, אני נקרעת מצחוק, ואנחנו הולכות מכות עד שאמא שלי צועקת על שתינו.

עוד שלוש שעות חולפות, הבית נראה כבר יותר שפוי בזכות המלאכיות ענת ולימור. אני מזמינה לכולם אוכל, ואנחנו יושבות סביב השולחן ואוכלות. פתאום צלצול בדלת, בת חן, המדריכה שלי בשומר הצעיר נכנסת יחד עם בעלה רותם (שגם הוא היה המדריך שלי, הם התאהבו שם והתחתנו, חמודים), בידיה מגש פריקסה, מגש ספינג' ומתנות לגפן. אני מתחבקת איתה, ואבא שלי מתקשר בשיחת וידיאו, אני עונה ורואה את רב בית הכנסת שלו, איזו סצינה ביזארית של האבא הזה.

“מרסל", הוא צועק מאחורי הרב, “תהיי בשקט רגע, הרב יברך אותך".

ואז כולם משתתקים, והרב מברך אותי, וכולם צועקים “אמן", ואבא שלי מתרגש, לוקח את הסלולרי ואני רואה אותו בוכה (בחלק מהזמן, כי את רוב השיחה הוא מכוון למצח שלו משום מה) ואומר שבקרוב הוא גם יעבור ויהיה לידי, ואני רואה את אמי במטבח והיא מסננת לאחותי “אם הוא בא, אמא שלכם עוברת לאילת", ואני שוב צוחקת.

בשעות הספורות האלו, למרות הבלגן, העייפות, העומס, הזיעה והתשישות, צחקתי יותר מכפי שצחקתי בבית הקודם, בחיים שהיו.

כבר שבוע שלם שאנחנו פה. לא אשקר, יש אתגרים. לא רחוק מהבית שלי יש גינה ציבורית, ואוגוסט. אני רגילה לשקט מופתי, ופתאום יש רעש ילדים משחקים. כל מי שנכנס אל הבית שלי אומר שלא שומעים כלום, אבל אני שומעת

את הרעש, מין רגישות לא מוזרה שפיתחתי לרעש, מעניין על מה זה יושב. אבל השכנים עוזרים, ויש לי אוכל של אמא כל יום, וגפן פורחת קרוב למילה וניתאי, בני דודיה, ובשבת האחרונה היא ישנה אצלם, והיה לי שקט לעצמי, בלי פחד, מורא או מועקה.

אני לא יודעת כמה זמן נשאר פה. חצי שנה, שנה, אולי חיים שלמים. אבל כרגע טוב לבת שלי, וזה אוטומטית משליך עליי. בשבת בצהריים בחור חמוד שהכרתי, רגע לפני שעזבנו את ראשון, שאל: “אבוא לאסוף אותך ונלך לאיזה יקב?”. שאלתי את אמילי אם אני יכולה לקחת את גפן בצהריים. “אני קובעת," כתבה לי בת זוגה, “לכי תיהני, הילדה איתי".

הוא אסף אותי, ודרך כפר קרע נסענו לגבעת ניל"י, יש שם יקב מקסים בשם “יקב אלונה”. השולחן שלנו היה ממש על האדמה, בכרם, בין הגפנים. אכלנו גבינות טעימות, שתינו יין והשמש חייכה.

תומאס פולר כתב: "שינוי המיטה מרפא את המחלה". נראה לי שזו הפעם השנייה שהחלמתי השנה.