השבוע ביקרתי בעוד חתונה. הרביעית או החמישית שלי בשלושת החודשים האחרונים. כל חתונה (פרט לחתונה אחת שהתרחשה בטירה קסומה בדרום צרפת) היא אותו הדבר. אולם חתונות עם שם מפוצץ, לרוב בניחוח לטיני או משהו שקשור למיתולוגיה של יוון העתיקה, פרחים מפלסטיק בכניסה, עמדת קבלה עם בחורות שנקראות "דיילות" שבתמורה לשם המשפחה שלך נותנות לך כרטיס שעליו מספר השולחן, רחבת ריקודים רחבה מספיק בשביל לרקוד במעגל לצלילי "זורבה היווני" ויחס של מלצר אחד לעשרה אורחים.
אני לא שותה אלכוהול, אז אני פחות מעורה בזה, אבל ממה שאני מבין, כחלק מפק״ל החובה של החתונות כיום יש גם ״בר אקטיבי". כמובן שנשאלת השאלה עד כמה בר יכול להיות אקטיבי ומה זה אומר על כל הברים האחרים, אבל למזלי, בתור מי שמדיר את פיו וגרונו מזירת האלכוהול, אני לא צריך להתעסק בזה.
נשק אכזרי: צה"ל השתמש בפצצה הקטלנית לראשונה בלבנון
לא ישראל ולא ארה"ב: עוזי רבי בטוח - למשטר באיראן יש אויב אחד שיגרום לו לרדת מהעץ
הזוגות חמודים ומלאי אמונה במוסד הנישואים. אני יודע שנתוני אחוזי הגירושים בישראל משתנים משנה לשנה, אך נכון לשנים האחרונות, שיעור הגירושים נוטה להיות בסביבות 30%־35%. כלומר, מבין כל שלושה זוגות שמתחתנים, אחד לפחות ימצא את עצמו מתגרש בשלב כלשהו. גם רוב המחקרים מצביעים על כך שנטייתו הטבעית של האדם איננה מונוגמית, אבל את המידע הזה אני שומר לעצמי בראש. זה לא מידע שאני נוטה לחלוק באירועים שבהם יש רב, כוס שנשברת וצלם מגנטים.
גם את הניסיון הפרטי שלי, את הביוגרפיה הרומנטית הדי הרסנית שלי, אני נוטה להצניע בעת שהייתי בזירות החתונה. כמו שכשאני עולה למטוס אני לא מספר על הפרק האחרון שראיתי ב״תעופה בחקירה״ (ואלוהים עדי שראיתי עשרות פרקים), כך אני לא מספר על עלילותיי על מדרגות הרבנות בעת שאני בחתונה. אין צורך לדון בהתרסקויות מפוארות בעת ההמראה. אבל בראשי הזיכרונות עולים שוב ושוב.
אני לא יכול שלא לחשוב על החתונה שלי עצמי שנערכה לפני עשר שנים באולם חתונות לא פחות גנרי ופלסטי מאלו שאני מבקר בהם בחודשים האחרונים. אולם החתונה שבו אני התחתנתי ממוקם אי־שם באזור התעשייה של נס ציונה - המקום שאותו אני מכנה ״אזור הדמדומים של המונוגמיה״. יש שם, באזור הדמדומים, שלושה אולמות חתונה אשר ניצבים צמודים זה לזה ונראים ממש אותו הדבר. בחיי שקשה להבדיל ביניהם.
אני זוכר שביום המיוחל הגעתי לשם ואמרתי לאמי שאני לא בטוח איזה מהם הוא האולם שלנו והכל פה נראה אותו הדבר. לאחר התבוננות נוספת הצבעתי על האולם שלנו, נכנסו אליו והלכתי ישירות לחדר החתן-כלה, שם חיכתה לי מי שאמורה הייתה להיות הפרטנרית שלי לצעידה באושר, בעוני, בבריאות, בחולי, עד אשר המוות יפריד בינינו (ובפועל התברר שדברים הרבה פחות אמורפיים מהמוות הפרידו בינינו).
אלא שכשנכנסתי לחדר, הבחנתי שיש שם מישהי שאיננה המיועדת שלי. בחורה חמודה ממש, חייכנית, נראית בעלת לב זהב, אבל לא זו שאמורה לצאת מהלילה הזה בתור אשתי. היא הסתכלה עליי בתימהון, שאלה מה אני עושה כאן. אמרתי שאני באתי להתחתן, אבל עם מישהי שקוראים לה רוני. ״לי קוראים מיכל״, היא אמרה וצחקה, ״וגם אני מתחתנת, אבל לא איתך, ממה שידוע לי״. שאלתי אותה מה שם האולם כאן. היא אמרה לי. זה לא היה האולם שלי. בירור קל העלה שהאולם שלי הוא האולם הסמוך. ״טוב, אולי אבוא לכאן אחר כך, אם יהיה לי יותר מדי לחוץ וצפוף ואינטנסיבי בחתונה שלי״, אמרתי לה ויצאתי.
מאוחר יותר, אחרי כל הטקס ותחילת הריקודים, עזבתי את האולם שלי והלכתי לאולם השני. מיכל הייתה שם עם בעלה הטרי, ניגשתי אליהם ובירכתי אותם והתיישבתי ליד אחד השולחנות המרוחקים שהיה ריק, הדלקתי סיגריה ופשוט בהיתי בחלל. זה היה אחד הרגעים המיוחדים בחתונה שלי.
עד היום מדי פעם אני חושב לעצמי מה היה קורה לו הייתי מתחתן עם אותה מיכל. אולי היום הייתי עדיין נשוי? היא נראתה בחורה ממש חמודה המיכל הזאת, ומשהו בה היה מאוד מרגיע ומיישב. בטח היא נמצאת עכשיו עם בעלה והם מתכוננים לרוץ ביחד למקלט השכונתי במתקפה האיראנית (שנכון לשעת כתיבת שורות אלו עדיין לא הגיעה) ולשבת שם מחובקים בזמן שהבומים מרעידים את השמיים. אולי אפילו עם ילד או שניים.
אם מביאים בחשבון את נתוני הסטטיסטיקה, אחד משלושת הזוגות שהתחתנו באותו הערב בשלושת אולמות החתונה הצמודים זה לזה באזור הדמדומים של נס ציונה, נשאר ביחד. אני ואשתי לשעבר בטוח לא הזוג הזה. אני לא יודע מי היה הזוג הנוסף באולם השלישי שלא ביקרתי בו, אבל אני מרגיש שמיכל היא מסוג הנשים שיודעות לתחזק מערכת יחסים ארוכת טווח במיומנות והיא דאגה לזה שהזוגיות שלה תאריך ימים.
חתונה היא אירוע משונה. גם הנישואים. גם החיים. הכל משונה. אבל בתוך כל זה חשוב להגיע בזמן לחתונות שאתה מוזמן אליהן, לכתוב סכום הגון בצ׳ק שאתה משלשל לתיבת הצ׳קים, לברך את הזוג, לשמוח בשמחתו, ולעזוב בשקט בלי שאיש יראה אותך - ככה שלא תצטרך להגיד שלום לכל אדם ואדם בנפרד. אומנות ההיעלמות מאירועים היא אומנות שאיננה זוכה להכרה הראויה לה. באולימפיאדה הנוכחית בפריז הכניסו ענף חדש - ברייקדאנס. אני מאמין שמתישהו גם אומנות ההיעלמות מאירועים תהפוך לענף רשמי אולימפי.