השבוע ראיתי בסופר השכונתי יועץ כלכלי בכיר, פרצוף מוכר ובטוח בעצמו. הוא יצא בהליכה מהירה מהטסלה שלו: הראש קדימה, הגוף משתרך מעט מאחור. אסף כמה דברים בזריזות ושילם על המוצרים שבחר. מטר ממנו עמדה בקופה אישה בת גילו. אחרי לבטים קצרים השאירה חלק מסל הקניות שלה על מדפי הממתקים וביקשה בלחש מהקופאי סליחה על הטרחה. לא נעים, אמרה לו, אבל הכל יקר לי מדי. נו, נעשה דיאטה. העיקר שלקחתי כמה דברים לנכדים. הם באים לבקר.  

סופרמרקט הוא מקום טוב למישוש הדופק החברתי. מלקטים שעובדים בסופר השכונתי מספרים לי שהם עסוקים יותר מתמיד. נכון שאנשים שמשאירים פריטים ליד הקופה תמיד היו, אבל בשנים האחרונות התופעה הולכת ומתגברת, וגם מי שנחשבו לאנשים מבוססים כבר לא עומדים בזה. המחירים הפכו לבלתי אפשריים. 

משאירי הפריטים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: אלו שאומרים שאין להם שום כוונה לשתף פעולה עם הביזה המתמשכת ועם עליית המחירים, ולפיכך הם מוכנים להצטמק, ואלו שפשוט לא יכולים. חברות וחברי כנסת יודעים את זה היטב. הם אלה שהביאו אותנו אל עברי פי פחת יחד עם היועצים הכלכליים הבכירים שיוצאים מהטסלות שלהם וחולפים על פני אלו שמשאירים פריטים בקופה כאילו הם שקופים. אתקן: לא “כאילו". הם באמת שקופים. 

במהלך עשור אחד שכר חברי הכנסת זינק בעשרת אלפים שקלים, לכ־41 אלף שקלים בשנת 2015. כלומר יותר מ־30%. בינואר 2023 שכרם שוב קפץ, הפעם  ל־45.3 אלף שקלים. הפועל “קפץ" לא מדויק במקרה זה, שכן השכר, כידוע אינו אוטונומי. משרתי הציבור הם אלו שהעלו אותו לעצמם, כמו שקרה ב־2015. 

עכשיו תביטו סביב ותבדקו למי עלה השכר כך בעשור האחרון, ומי עוד זוכה בכאלה הצמדות למדד הידרדרות חיינו כאן - בכל היבט ובכל מובן. "משרתי ציבור", אם כן, התחלף ב"הציבור משרת", והנה, כולנו נקלענו לליהוק ב"חוות החיות", סאטירה על העריצות הטוטליטרית במסווה של סיפור מעשייה מופרך. 

אצל אורוול, ג'ונס השיכור והרשלן הוא אחד מבעליה של חוות חיות. מתישהו נמאס לחיות החווה והן מתמרדות ומגרשות אותו ומארגנות משטר משלהן ברוח השוויון והצדק. על הנהגתן בתבונה מופקד חזיר נמרץ בשם “כדור שלג". יש חזיר נוסף, נפוליון שמו - אנוכי, אכזרי ובעל אמביציה מופרזת. נפוליון משתלט על השלטון באמצעים בלתי כשרים, מכריז כי אכן כל הבהמות שוות, אבל יש “בהמות שוות יותר מאחרות", והופך את השוויון ואת הצדק לקריקטורות נלעגות. 

“זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית", נכתב על גב הספר כשראה אור. באותם ימים הוא התכוון לרוסיה. שנים לאחר מכן נמצאו דברי המבוא של אורוול ובהן המילים: “מורך לב אינטלקטואלי הוא האויב הקשה ביותר שאיתו חייב להתמודד הסופר או העיתונאי". 

מספר שבועות שמורים אצלי דברים שכתב אלי דן שגב, יליד 1942. שגב הוא תושב חולון, שמאחוריו למעלה מ־40 שנות הוראה, חינוך וניהול בבית ספר תיכון. וכך הוא מספר: “כשנבחר יצחק בן־צבי לנשיאות בשנת 1952, סירבו הוא ורעייתו רחל ינאית לעבור מדירתם הצנועה ברחוב אבן גבירול בירושלים למבנה רחב ומפואר בבירה. אז הוקם למענם מתחם - צריף עץ, בית הנשיא ברחוב אלחריזי 17, שם מילא יצחק בן־צבי את כל תפקידיו של נשיא המדינה. לבקשתו נפתח בית הנשיא לביקור הציבור כולו פעמיים בשנה - בחול המועד סוכות וביום העצמאות. 

“עיתון ‘דבר' וחבר המערכות דאז, דוד זכאי, הביאו לידיעת הציבור את פירוט התנגדותו של הנשיא יצחק בן־צבי להעלאת שכרו. יצחק בן־צבי ורעייתו טענו בתוקף שנשיא המדינה הוא סמל וצריך להקפיד על צניעות וענווה. לפיכך, שכרו של הנשיא היה נמוך ב־40% משכרו החודשי של נהגו הפרטי.

“הנשיא ביקר בדבריו את להט שלטונות המדינה וועדת הכספים להעלאות שכר. הוא אמר: כל עוד ישנם אזרחים הדרים באוהלים, פחונים וצריפונים - לא אסכים לעבור לבית נשיא מפואר ואני מבקש להישאר בצריפי. לא אסכים להעלאות שכרי מעל 5,400 לירות בשנה, זאת אומרת כ־450 לירות בחודש. משלא נענתה בקשתו והועלה שכרו, הודיע הנשיא לישראל גורי, יו"ר ועדת הכספים, שכל סכום ההעלאה ייתרם מדי חודש לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עמנו". 

רחל ינאית ויצחק בן־צבי תרמו את המגרש שהיה בבעלותם בלב שכונת רחביה, שעליו הוקם צריף העץ של בית הנשיא. את מה שכתוב עליהם בספרי דברי הימים שלנו, אפשר לקרוא. מה ייכתב על ההנהגה הנוכחית? אפשר לנחש.