נייט סילבר הוציא השבוע ספר חדש. "על הקצה: האומנות של לסכן הכל". ולא, סילבר לא ממליץ לסכן הכל. הוא מנתח את תורת הסיכונים והסיכויים, ומציג את המהלכים של מסתכנים מקצועיים, כמו מהמרים, משקיעים ומטפסי הרים. הספר מעניין ולא קצר, ומן הסתם עוד נחזור אליו בעתיד. בינתיים נשתמש במונח אחד שסילבר מרבה לכתוב עליו: "ניתוק" או "הפרדה". המילה העברית המדויקת ל־decoupling לא קלה לאיתור. אבל במונח ראוי להשתמש לא מעט, בעיקר במצבנו – ואני מתכוון אלינו, הישראלים.
"מרד חסר תקדים": הדמות המרכזית בהדחתו של ג'ו ביידן נחשפת
סילבר קנה את תהילתו ופרסומו כגורו תחזיות של בחירות באמריקה. הוא חזה היטב, בעזרת מודל שפיתח, את הניצחון של ברק אובמה בשנת 2008. הוא ספג ביקורת אחרי שלא ידע לומר שדונלד טראמפ ינצח בבחירות. לא שהמודל שלו טעה – המודל שלו מורכב, ולא נותן תשובה של שחור־לבן. הוא נתן לטראמפ 30% סיכוי לנצח. טראמפ ניצח. מבחינת התחזית, זו תחזית סבירה. אם אומרים לכם שיש 30% סיכוי שמחר יירד גשם, אזי באחד משלושה ימים כאלה יירד גשם. אם אומרים שלטראמפ יש סיכוי של 30% לנצח, באחד מכל שלושה מקרים הוא ינצח – וזה בהחלט עשוי להיות המקרה האחד שקרה.
כך או כך, האופן שבו סילבר מתאר בספרו את מה שהוא מכנה "ניתוק" הולך בערך כך: ניתוק פירושו להפריד בעיה למרכיביה או לבטל את ההקשר שלה. בספר יש דוגמה, שדווקא פחות תדבר לישראלים. נניח שאתה מחפש כריך עוף, ואתה עובר ליד דוכן של הרשת "צ'יק־פיל־א" (ובאמריקאית: Chick-fil-A), ואתה נזכר שהמייסד של הרשת הוא מתנגד ידוע לשמצה של נישואי הומוסקסואלים, ונניח שאתה נייט סילבר, שהוא הומו. במקרה כזה, ה"ניתוק", לפי סילבר, יהיה היכולת לומר ש"אני ממש לא אוהב את הפוליטיקה של מייסד הרשת, אבל אני מאוד אוהב את כריכי העוף שלהם".
סילבר עורך כעת את הסיבוב המתחייב של הופעות בתקשורת לרגל צאת ספרו. אפשר היה להאזין לו השבוע בהסכת המדעי של הפיזיקאי שון קרול, וגם בהסכת הפוליטי־חברתי של העיתונאי עזרא קליין. אפשר היה להבין שהוא לא ממליץ על ניתוק מעשי בכל מקרה ובכל מחיר. זה בסדר לומר: אינני אוכל את כריך העוף של "צ'יק־פיל־א", משום שאינני רוצה לתת את כספי למי שעוין נישואי גאים - ובלבד שיישמר הניתוק, שפירושו: אני מחליט לא לאכול את הכריך, אף שאין לי מנוס מלהודות שהוא טעים.
עכשיו נסו את התרגיל הזה בעברית, עם דוגמה שאתם מכירים. נניח: אני מאוד מרוצה מרון חולדאי כראש עיריית תל אביב-יפו, אבל חושב שההחלטה שלו בעניין תפילות יום כיפור בכיכר היא החלטה גרועה. זה ניתוק. והנה עוד דוגמה: אני לא בטוח שעסקת החטופים שעל הפרק טובה לישראל, אבל מרגיש שחשוב מאוד לעמוד לצד בני משפחות החטופים כאשר הם מפגינים בעד שחרור ילדיהם. גם זה ניתוק. ואחת אחרונה: אני לגמרי לא מסכימה עם שקמה ברסלר, אבל מזהה שהיא אישה חכמה ומרשימה. גם זה ניתוק.
ובמילים אחרות: ניתוק הוא אחד הדברים שהרבה מאוד ישראלים שכחו איך לעשות – או מעולם לא למדו לעשות. ניתוק הוא היכולת לומר: התנהלותו של וודי אלן בחוג המשפחה מעוררת שאט נפש, אבל הוא עשה כמה סרטים מצוינים (זו דוגמה נוספת שסילבר משתמש בה). ניתוק הוא היכולת לומר: הגיע הזמן שבנימין נתניהו יסיים את תפקידו, אבל לפעמים הוא בכל זאת מחזיק בעמדה הנכונה. ניתוק הוא היכולת שכולנו זקוקים לה כאוויר לנשימה. יכולת לנתק רגש של אמפתיה או אנטיפתיה מהתבוננות במעשה או במחדל, יכולת לגבש חוות דעת עניינית, יכולת לנתק עמדה אישית מציפייה מחנאית. אז נתחיל כל יום להתעמל.
כן, פגיעה בילדים
לפני שמתחילים להתווכח אם כן או לא ראוי להפסיק מימון של מעונות יום למשפחות חרדיות שבהן האב מחויב בגיוס לצה"ל, ראוי להיזכר בנתון יסודי: הסדר תורתו אומנותו בוטל. הוא לא קיים יותר. כל מה שנשען עליו התמוטט איתו. מכאן, חוות דעת משפטית צפויה למדי של הייעוץ המשפטי לממשלה - "המדינה אינה מוסמכת עוד לעודד באמצעות מימון ממשלתי, לפי מבחני מעונות היום, לימודים תורניים של מיועדים לשירות ביטחון. כלומר, היעדר הסמכות אינו מאפשר עוד מימון המבוסס על כך שאחד מבני המשפחה לומד במוסד תורני בזמן שהוא מיועד לשירות ביטחון". וכדאי לדייק בעניין הזה, זה לא שהמדינה לא רוצה, היא לא יכולה. זה פשוט לא חוקי.
מכאן אפשר לעבור לזעקות השבר ולאיחולי הברכות. ועליהם צריך לומר: שום דבר חדש לא קרה. הברכות מובנות, אבל אפשר היה לשלוח אותן מיד לאחר החלטת בית המשפט לבטל את הסדר תורתו אומנותו. כל מי שהבין את משמעות ההחלטה יכול היה לזהות את המהלכים הבאים. אם ההסדר לא חוקי, כל מה שנסמך עליו בטל. זה אומר שכל מבחן שתלוי בהסדר הוא מבחן בטל. כולל מבחן שנוגע לסבסוד של מעונות יום.
ובאשר לזעקות: אלה זעקות תעמולה. הכנסת מוסמכת להעביר חוק שיסדיר את מצבם של הצעירים החרדים ושיאפשר לתמוך גם במעונות יום. הסיבה שאינה מעבירה חוק כזה ברורה: אין רוב בכנסת שמוכן לפטור את כל החרדים משירות, כפי שהיה עד לפסיקת בית המשפט. וגם אין הסכמה על מתכונת שתביא לגיוס חרדים, כפי שרבים מהמחוקקים דורשים (כל אחד בדרכו ועל פי הבנתו את הצורך). מה שקרה בשבוע שעבר, עם משלוח הצווים לאלף צעירים וההתייצבות הדלה בעקבותיו, רק מוכיח שהסדר ללא שיניים חזקות לא יביא לגיוס משמעותי.
כך שהעניין המשפטי הוא בעצם די פשוט, ומובן מאליו, וצפוי. זעקות השבר לא נועדו לשנות את ההחלטה המשפטית (כל החלטה אחרת הייתה מן הסתם נפסלת בבית המשפט), אלא להשפיע על דעת הקהל. הציבור בישראל תומך בגיוס חרדים. רובו תומך גם בסנקציות על מי שאינם מתגייסים. אבל המילה "סנקציות" שאין בצדה פירוט היא דבר אחד, והמילה "סנקציות" שמופעלת על מעונות יום – כלומר, "סנקציות על ילדי ישראל", כפי שאחד הח"כים החרדים מיהר להסביר – היא דבר אחר.
סנקציה שנוגעת למעונות היום אכן תשפיע על ילדים בישראל. גם מי שתומך במהלך כזה צריך להכיר בעובדה הזאת. יהיו הורים חרדים שהסנקציה תוביל אותם להחלטה לוותר על מעונות היום - להשאיר את הילדים בבית, או למצוא להם סידור פחות מוצלח מהמעון. ההנהגה החרדית תטען שזו פגיעה לא במי שאינם מתגייסים, אלא במי שאינם אשמים.
זו טענה שיהיו כנראה מי שיקבלו אותה. אבל צריך לומר שזו טענה מופרכת. אין סנקציות על מבוגרים שלא משפיעות על ילדים. כשמדובר בחברה החרדית, שבה גיל הנישואים נמוך ומספר הילדים גדול – אי אפשר להטיל סנקציות שאין להן השפעה על ילדים. קיצוץ של קצבה, זה אומר שיש פחות כסף, לקנות פחות אוכל או חיתולים או ממתקים. הילדים ייפגעו. איסור על הוצאת רישיון נהיגה, זה אומר שההורים לא יכולים להסיע את הילדים, שיצטרכו להיגרר במסעות מעייפים בחום. זו פגיעה בילדים. כל סנקציה על הורים היא סנקציה על ילדים, ישירה או עקיפה.
סנקציות כלכליות פירושן שיש פחות משאבים, ולכן פחות ביגוד, מזון, טיולים, צעצועים, נסיעות, שיפוצים, רהיטים - כל מה שכסף קונה. לתינוק תהיה מיטת תינוק פחות טובה, או שיהיה מזרן ישן יותר. לילדה יהיה ילקוט עם חורים, כי אין כסף לחדש. צריך כמובן לוודא שלא מסתובבים ילדים רעבים, חלילה. אבל פגיעה? בודאי שתהיה פגיעה!
כמובן, מכיוון שזה המצב אפשר להחליט לא להטיל סנקציות. אבל אז ברור שהחרדים ימשיכו לא להתגייס. מי שרוצים בכל זאת לנסות לשנות את ההתנהלות של החברה החרדית, נדרשים להסביר איך זה יקרה ללא סנקציות. ולנוכח המציאות המוכרת לנו, הם יתקשו למצוא הסבר משכנע. אולי זה יקרה אם יהיו סנקציות – בטוח זה לא יקרה אם לא יהיו סנקציות. ואם לומר את זה בצורה קצת בוטה: אם ישראל רוצה בגיוס חרדים, לא יהיה מנוס מפגיעה כלכלית בילדים חרדים. ואל תרגישו לא נעים – שההורים שלהם ירגישו לא נעים. כל מה שהם צריכים לעשות הוא דבר פשוט, שכולנו עושים. הם צריכים להתגייס כפי שהחוק קובע. אם רק יעשו את זה, גם המדינה תרוויח, וגם הילדים לא ייפגעו.
מה יש לך, מר לוין?
הרפורמה המשפטית חזרה לחיינו ברגע משונה. יריב לוין, שלעתים נראה כמי שנשרט ולא החלים ממפלת הרפורמה של השנה שעברה, מצא רגע פנוי כדי להשחיל אותה מחדש לשיח הציבורי. חבריו השרים נענו, מי פחות ומי יותר. אולי גם לדעתם הגיע הזמן. בדיוק עכשיו, כשהאיראנים מכוונים את הטילים, כשחיזבאללה מפליג באיומים, כשהאמריקאים מטריחים כוחות למזרח התיכון – זה הזמן לשלוף את השפן המקרטע של הרפורמה מהכובע.
קשה להסביר את ההתפתחות הזאת בלי להידרדר להסברים פסיכולוגיים - הפסיכולוגיה של לוין, שחוללה את ההתפרצות, הפסיכולוגיה של שאר שרי הממשלה ושל תומכיה. אם מהרהרים בה לרגע, אפשר למצוא היגיון בשיגעון. וכמובן – מדובר בשיגעון. בלי קשר לשאלה אם טענות הקואליציה נגד היועצת ובית המשפט הן טענות צודקות (וחלקן צודקות), בלי קשר לשאלה אם צריך או לא צריך לערוך רפורמה (ויש דברים שצריך לערוך בהם רפורמה), ברור שמי שרוצה להנחית על החברה הישראלית את המשקולת הזאת בתקופה של מלחמה, של אובדן, של מתח וייאוש, הוא לא שמרן, הוא קרוב יותר למרקסיסט.
שמרנות פירושה זהירות, פירושה התקדמות בצעדים מדודים, כי מהפכה היא דבר מסוכן. השבת הרפורמה לחיינו היא המעשה הכי פחות זהיר שאפשר לחשוב עליו בנסיבות של ישראל כיום. היא ביטוי של חרון, של חוסר אונים, של מצוקה. היא ביטוי של אובדן עשתונות, שכאמור, מחייב הסבר, שלפחות חלקו פסיכולוגי. להסבר שני חלקים.
הסבר ראשון - מחנאי. ישראל אומנם לא נתונה במערכת בחירות, אבל היא תוססת, מבעבעת פוליטית. כולם נערכים ליום שבו זה יקרה. כולם מניחים שהיום הזה מתקרב. כולם מבינים שהיום הזה מבשר על קרב גדול וגורלי על עתידה של ישראל. וכמובן, על כל מערכת בחירות נהוג לומר שהיא גורלית, אחרת למה לצאת מהבית. אבל רובן אינן גורליות. וזו שתבוא בהחלט גורלית.
הפסיכולוגיה המחנאית מחייבת את לוין, ואת חבריו הדומים לו, לזהות נרטיבים שיכולים לחזק את הברגים של קואליציה שיש לה קושי. מה הקושי? שנתיים של כהונה בלי הישג אחד להתפאר בו – רק כישלונות, חלקם צורבים, חלקם טרגיים. אף אחד לא מרוצה בקואליציה הזאת. מקדמי הרפורמה לא השיגו את מבוקשם; החרדים נקלעו לסחרור שאינם זוכרים כמותו; שר האוצר מתקשה להגשים את מטרותיו, ובקושי נותרו לו אוהדים; והשר לביטחון לאומי משגשג בקלפי, אבל השפעתו על המדיניות בנושאים המרכזיים שעל סדר היום היא שולית.
רוצים להיזכר עד כמה הממשלה רחוקה מהגשמת מטרותיה? זה קל: חזרו לנאומו של ראש הממשלה ביום הקמת הממשלה. "בארבע השנים הבאות נפעל שישראל תהיה מעצמה עולמית, משגשגת וחזקה, שקיומה לא מוטל עוד בספק… לשם כך עלינו לבצע שלוש משימות: הראשונה, לסכל את מאמצי איראן לפתח ארסנל של פצצות גרעין… נבטיח את העליונות הצבאית של ישראל במרחב הסובב אותנו. המשימה השנייה היא לפתח את תשתיות המדינה, כולל לפתח רכבת בזק שתיסע במהירות של מאות ק”מ בשעה ותחבר את המדינה מקריית שמונה עד אילת… המשימה השלישית היא להמשיך להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב, במטרה לסיים את הסכסוך הישראלי־ערבי".
מה מכל זה קרה אין צורך לפרט. ומכיוון שדבר מזה לא קרה, מכיוון שלקואליציה אין הישגים, היא מוכרחה לאתר מכנה משותף אחר שאפשר להשתמש בו כדי להדק את הברגים הרופפים של המחנה. מכנה משותף – או אויב משותף. ובמקרה הזה, שניים בחבילה אחת. האויב הוא בית המשפט, היועצת, הפרקליטות, הפרקליטה הצבאית הראשית. המכנה המשותף הוא השאיפה לשינוי עמוק ומהותי, חלקו מנומק וחלקו אמוציונלי, ביחסי השלטון ומערכת המשפט. ואם לדייק: שינוי עמוק ביחסים בין הצמרת הפוליטית לבין הפקידות המדינתית על כלל מרכיביה, הקצינים, הכלכלנים, היועצים המשפטיים, הנציבים וכל השאר.
ההסבר השני פסיכולוגי. זה הסבר שמתקשר לצורך האנושי למצוא הסברים חיצוניים למצוקות שקשה להתמודד איתן. למצוא להן תרופה. כאמור, לקואליציה אין הישגים. זו קואליציה שנאלצת לנהל את המדינה בתקופה מאתגרת. וקשה לה להתנהל ולנהל, קשה מאוד. בנסיבות כאלה נתונות לה שתי אפשרויות, אחת קשה ואחת נוחה. אפשרות ראשונה היא להרגיש אחריות ואשמה, ואז תעלה מאליה האפשרות לפנות את הדרך לאחרים. אפשרות שנייה היא להטיל את האחריות על אחרים, ולהמשיך במשימה בלי תחושת אשמה.
זה לא בהכרח מעשה של ציניקנים. זו לא בהכרח תחבולה פוליטית. יש כאן בוודאי גם מרכיב כזה, אבל אפשר להניח שמדובר גם בתהליך פסיכולוגי אמיתי, שקשה מאוד להימנע ממנו. חיזרו להיסטוריה של כל עם אחר, של כל מדינה אחרת, ותמצאו לא מעט אירועים שבהם השלטון או ההמון מצאו דרכים דומות להתמודדות עם מצוקות דומות. מי אשם במגיפה? אולי מכשפות, אולי יהודים. מי אשם במלחמה? אולי גיס חמישי, אולי זעם האל. מי אשם בתבוסה? אולי כוהנים, אולי פחדנים.
תפקידה של היועצת להיות המכשפה. תפקידה של מערכת המשפט להיות הגיס החמישי. תפקידה של הרפורמה להיות התרופה לנפש המסוכסכת של האוחזים בהגה השלטון. מנת הרפורמה היא מנה של ציפרלקס, שנועדה להרגיע את מי שבמשמרת שלהם – בלי קשר לוויכוח עד כמה באשמתם או לא באשמתם – קרתה לישראל קטסטרופה. איך זה יכול היה לקרות? הנה הסבר. ואיך נוכל לחיות עם זה? הנה מרשם. 10 מיליגרם של רפורמה. כמו שדוקטור לוין רשם.
השבוע השתמשנו במידע ונתונים מאתר המדד, בספרו של נייט סילבר "On The "Edge: The Art of Risking Everything ובהופעותיו בהסכתים של Sean Carroll ושל Ezra Klein, ובדיווחי כאן חדשות
[email protected]