אמת עירומה

שמונה שנים חלפו ונדמות כמו 80. הימים ההם לא בפוקוס, כמו דרך מצלמת כתף על צלם יחף עם חתכים בכפות הרגליים. סאונד אין בכלל, אבל אני מבין את הסצינה מהבעות הפנים, הדיבור הקצר והעובדה שעמנואל הגיע מניו יורק לעזור לאמו לארוז ולהעמיס את המעט שלקחה איתה. בפינת הטלוויזיה שלי אפשר היה להתחבא מהעולם והיו שם מספיק סרטים לראות עד שהנשורת הרדיואקטיבית תתפזר. מה שאדם ברוך אמר לי פעם, כנראה על הגירושים שלו, ניסר לי באוזן: "רון, גירושים זה האסון הגדול ביותר". גם אם לא צדק, היה קרוב. הוא אמר גם דברים קשים שקורים בין הורים לילדיהם.

אחרי שהבוץ התייבש, עברתי למודוס של הישרדות. בכל ביקור אצל ד"ר זלניק וד"ר בנסון (בנפרד), שניהם הקפידו לשאול אותי (בנפרד) בדבר נטיות אובדניות. הבהרתי שאין לי, ורוב הזמן זה היה נכון. למרות גילי המופלג, בריאותי התלויה על בלימה, מצבי המשפחתי התלוש, אובדן מרבית חבריי הקרובים ובדידותי בערבות המושלגות של צפון־מזרח אמריקה, נשבעתי בכל היקר לי שמעולם לא עלה בדעתי, אפילו לא מטפורית, לשלוח יד בנפשי.

קיץ קטלני 2 | רון מיברג
הקיביצערים | רון מיברג

רציתי לירות זיקוק SOS שיאיר את מצוקתי, אבל לא הסתדרתי עם השריף המקומי. הוא הגיע פעם לבית לבדוק שאינני מתנכל לרכוש שנשאר מאחור. פתחתי את הדלת לרווחה במחווה תיאטרלית והזמנתי אותו לסיור. אחרי שני חדרים הוא נשבר וכתב בדוח שהכל נראה לו תקין ובעל הבית לא השתגע.

לא נעלמה מעיניי קריצתו של אנקול הברזל הגדול שהיה תלוי מעל המיטה שבה ישנתי בגפי; לא זזתי מהצד שלי ולא ישנתי באלכסון. היינו מהזוגות שישנו עם שתי שמיכות, אחת לכל אחד. זוגות רבים ישנים עם שמיכה אחת. ניסיתי לברר אם זוגות עם שמיכה אחת שורדים יותר מזוגות עם שתיים ולא הצלחתי. יש חסרונות רבים בשמיכה אחת, בעיקר אם מישהו מפליץ מתוך שינה. לא בדקתי, אבל נדמה לי שזוגות עם שתי שמיכות פורשים מתישהו לחדרי שינה נפרדים. כפיות, אגב, מעולם לא אהבנו. אם כבר מגע, גרסנו, עדיף משהו יותר פולשני. היום הייתי הורג בשביל לקבל חיבוק. אפילו חצי כפית.

בעניין האנקול/וו: חדר השינה המשופץ היה בעבר מעון יום לילדים, והדעת נותנת שתלו ממנו נדנדה או חבל, בעיקר בשל חוזקן של קורות העץ העבות שהונחו בו ב־1830. לא צריך דמיון סוטה כמו זה של סטיבן קינג כדי להשליך על הוו חבל או חגורה.

לרופאיי המודאגים עניתי תמיד את אותה תשובה: "אין לי תוכנית אופרטיבית להתאבד, והמחשבה לא חלפה במוחי, אבל האמת שאינני רואה טעם גדול בחיים". כשהם הקלידו במחשבים שלהם, הסברתי להם שמדובר בשני דברים שונים. הודאה במחשבה אובדנית מחייבת אותם להודיע לרשויות ולאשפז אותי, בהנחה שאני מסוכן לזולת כפי שאני מסוכן לעצמי.

יש גם מי שבוחרים ב"התאבדות באמצעות שוטר". כל צופה טלוויזיה יודע מה זה. הקלה גדולה נרשמת על פניהם; הראשון חידש לי את המרשם לפרוזאק, והשני המשיך להתעקש שאקבע עם האישה בבניין שלו שמתמחה בביו־פידבק. הם טפחו על כתפי וליוו אותי למזכירות, שבה קבעו לי תור לעוד שבועיים. "תגיד", אמרתי לד"ר זלניק לפני שיצא לחופשת הסקי שלו בדצמבר, "אתה חושב שהייתי אומר לך אילו תכננתי להתאבד?". הוא חייך ומעך את כתפי בחיבה. כהרגלו.

השבועות האחרונים היו קשים במיוחד. אין חובה לפרט את כל הסיבות. הנה אחת: הבנק נסוג מהסכמתו העקרונית לממן לי משכנתה חדשה על שמי בלבד, כדי שאוכל לקנות את חלקה של נעמי בבית שקנינו יחד. השמועות על הדלדול הקריטי במשאביי הגיע למחלקה הרלוונטית, וזו נבהלה מחזות פושט הרגל שלי. בפגישה עם האישה הנחמדה והלא אפקטיבית מהבנק, ירדתי בזריזות לסוף דעתה. חשוף לבדי לניחותא המיינרית למשמע החדשות הקשות שקיבלתי מהבנקאית, שהפסיקה לסרוג לרגע שלו הייתה זקוקה כדי להשיב את פני ריקם. הם אנשים קשים; כאלה ששומעים לעתים שכל בני משפחתם ירדו למצולות עם ספינתם במסע דיג בעת סופה מושלמת בניופאונדלנד והם ממשיכים ללהג על הפגיעה הקשה ביבול הלובסטרים שנעלמו כמעט כליל מחופי מיין. לא הופכים כאן שולחנות ולא מרימים קול. ואף אחד לא היה עם אבי בפלמ"ח.

קמתי מהשולחן, אמרתי בנימוס "ויה קון דיוס" ושאלתי את עורך הדין שלי, ג'ון זכרי סטיד אסקווייר, אם הוא בא איתי. סטיד בחר להישאר ולפטפט בעגה המקומית שהיא רבת־עיצורים וכחכוחי גרון. סטיד היה עוד מישהו שלא הבנתי את המלמול הבלוע שלו. עד שיום אחד גילה שהוא חצי יהודי, מה שלא שינה דבר בינינו. השבוע הוא צץ בפייסבוק. הוא חבר בלהקה שמנגנת שירים של דילן בנמל בסטונינגטון. היה נחמד לדעת את זה לפני שמונה שנים.

נהגתי הביתה על הכביש החלק מקרח שחור ללא חגורת בטיחות. הרגשתי די פורק עול. אף שכמה מחבריי טוענים שאני אחד האנשים בעל יכולת הספיגה והעמידה היותר מרשימות שהם מכירים, לפעמים נמאס לי ובא לי לעשות תלמה ולואיז. ביטוח החיים שלי תקף רק בתאונת דרכים קטלנית לא מכוונת. בתנאי קרח שחור אף אחד לא יכול להוכיח את נסיבות התאונה.

מאבי למדתי להאמין בנדל"ן. לא לסחור בו חלילה, אלא שיהיה לי. מהדירה הראשונה שהשאיר לי בשכונת בורוכוב, עברתי לדירה אחרת וכן הלאה. הבית הישן והתשוש הזה, שהיה פעם חווה, הוא אילוסטרציה הוגנת לחיי, הוא היה הנכס האחרון הלא נייד שלי. פריטים אחרים נאלצתי למכור. אני יכול להרוג כדי להשיב לי את מאוריצי גוטליב הקטן. בטרילוגיה שצילמתי לערוץ 8 עם עזיבתי, אמר לי אדם ברוך ידידי שאני עושה את טעות חיי. הוא היה ספציפי ומדויק כהרגלו, אבל אינני רואה סיבה לחזור על הדברים הקשים שאמר משום שנאמרו גם על אחרים. חוץ מזה, אינני יודע מה לעשות עם העובדה הזמנית שאני עדיין חי והוא הלך לעולמו.

אינני זוכר את הכרוניקה כולה, אבל התיישבתי על המיטה ליד שולחן הלילה. הוצאתי את קופסת העץ של הקולט והתחלתי לנקות אותו כפי שעשיתי פעם בשבוע. יש לי חיבה לאסתטיקה הצורנית של נשק, אף שאין לי תאווה להרוג אף אחד ואפילו לצוד אינני רוצה יותר. פרקתי אותו. העברתי משחולת בקנה. הוצאתי את הקליעים מהמחסנית כדי לשחרר לחץ מהקפיץ. הזנתי חזרה. יש דבר מה מאוד מספק בקליק שמשמיעה מחסנית הננעלת בקת. המשקל טוב ביד. נעלתי את האקדח בקופסה עם הקוד, נכנסתי איתו למכונית ונסעתי לביל ידידי, שיש לו כספת גדולה לכלי נשק ונתתי לו את האקדח למשמורת.

באותה הזדמנות שאלתי ממנו רובה עם משקפת צלפים. מתחת ליסודות הבית התנחלה משפחת נברנים, ונעמי העירה לפני שעזבה שלפי כמויות האדמה שהתרוממו על הדשא, המשפחה מנסה להפיל את הבית. ניסינו רעל, פצצות עשן, מומחים בחליפות אטומות. החפירות נמשכו. משפחה אחרת עשתה עבודה דומה בבניין שהיה פעם רפת שהחל לשקוע וגגו קרס. ביום שמשי הם היו יוצאים ומשחקים בדשא, מרחק 50 מטר מהבית.

יום אחד קמתי, טענתי את הרובה של ביל והמתנתי להם בסבלנות. אחרי כמה שעות ראיתי נברן גדול מכוסה בוץ, חוצה את הדשא. לא היו לי ייסורי מצפון; זה היה או הוא או אני. יריתי כשהוא נכנס לצלב במשקפת וראיתי שפגעתי. למחרת החזרתי לביל את הרובה.

הסופר החי האהוב עליי ביותר הוא ג'יימס לי ברק (James Lee Burke). אני קורא אותו כמעט 30 שנה, ודייב רובישו, סגן השריף עם הפס הלבן בשערו, שהוא הדמות העיקרית בביצות של לואיזיאנה, הוא הגבר שהייתי רוצה להיות. לפני שבועיים יצא ספר נוסף בסדרה, "Clete", על שמו של קליט פורסל שותפו של רובישו. כעת אני מחפש הזדמנות טובה לקרוא אותו.

רובישו שכל את שלוש נשותיו. בוטסי מתה ממחלה. אנני נרצחה במטח רובי ציד בחדר השינה שהיה מיועד לרובישו. ומולי, הנזירה לשעבר, בתאונת דרכים לא פתורה. את אלאפייר, בתו המאומצת, הציל רובישו ממטוס קל להברחת סמים שנפל למים. אלאפייר ברק הוא שם בתו של לי ברק, והיא כותבת מותחנים מוכשרת בעצמה. את רובישו גילמו בקולנוע כבר שניים: אלק בולדווין וטומי לי ג'ונס. ודאי לא תאמינו, אבל בולדווין היה טוב יותר.

לי ברק כבר בן 90, ואינני יודע כמה ספרים נותרו בו. כישרון הכתיבה הנדיר שלו, שהוא הכלאה נדירה של המינגוויי, שפרד והריסון עם קצת קורמק מקארתי, הולך ונעשה חזק ותמציתי כמו ציר בשר שעמד לילה שלם על האש. כולנו מבזבזים מילים ושטח נייר; לי ברק סופר כל מילה ואת הרווחים ביניהן. הספר הזה, כמו מאות אחרים השוכנים בקינדל ומחכים לתורם, הוא אחת הסיבות לחיות בעיניי. הוא מזכיר לי כמה מענג זה לקרוא מישהו הכותב ביד אומן בלי לוותר על העלילה, האלימות הנדרשת והרקע ההיסטורי.

רובישו אומר: "כיצד אתה מתנהג כאשר כעסך גואה על גדותיו? אתה משתמש בגרסה הקצרה של תפילת Serenity שמשמעה Fuck it. כמו קנדיד של וולטייר מטפח את גנו, או חיל הרגלים הבריטי חוצה את מעבר חייבר רגל מדממת אחת אחרי השנייה, אתה עושה את המוטל עליך, ואתה מחייך ופוסע דרך עשן התותחים ואתה ממשיך לומר Fuck it. אתה נותר נאמן לתחושותיך ולעולם אינך מניח לאומרי הלאו ולמומחים בזריעת ספק עצמי להשתלט על חייך. Fuck it אינה קללה. Fuck it היא סונטה". לזה מתכוונים כאשר אומרים על מישהו שהוא סופר.

היו ימי חמישי שלא הוצאתי בזמן את שקיות הזבל לשלג. לא ישנתי טוב בלילה ונרדמתי רק לפנות בוקר. לכן החמצתי את שעת האיסוף בתשע. נעמי הייתה עושה את זה והשעון הפנימי שלה מעולם לא זייף. חוץ מזה, נשים שונאות זבל. באותם ימים מייגעים נפשית לא הפריע לי לחיות עם שקיות זבל איכותיות וקשורות היטב מונחות במטבח. חיכיתי להפוגה במזג האוויר, העמסתי את הזבל בג'יפ ושמתי פעמיי לתחנה למחזור פסולת שפעם נקראה מזבלה. דקה אחרי שהשלכתי את השקיות למתקן הבליעה ונמלטתי מהמקום לפני שהבחינו שאין לי על השמשה הקדמית מדבקה הכרחית, צלצל הנייד.

"איפה אתה?", שאל ג'ון זכרי סטיד אסקווייר, עורך הדין שלי ונגן הבנג'ו בלהקת המחווה לדילן.
"בלו היל", עניתי.
"למה אתה לא בבית משפט?", שאל.
"לא עברתי על החוק", עניתי, "על מה אתה מדבר?".
"אני מדבר על זה שכבוד השופט ג'נינגס יושב עם הפקיד שלו באולם ומחכה לגרש אותך".
לגרש אותך באנגלית משמעו להפריד חוקית בין אשתך ובינך. אם סטיד אמר לי
יום ושעה, כנראה שלא שמעתי או התעלמתי.
"תגיע לכאן מהר", אמר סטיד. רציתי להעיר שהכבישים חלקים, אבל סטיד נולד
על קרח שחור.

בית המשפט באלסוורת' הוא בערך הבניין הכי מכוער בעיירה הכי מכוערת במיין. ג'ון סטיינבק מזכיר את אלסוורת' שבה הלך לאיבוד (כמו כולם) בספרו "מסעותיי עם צ'רלי". חניה הייתה בשפע ואפילו מחבל ששתה קילו כספית יכול היה לעבור בגלאי המתכות בפתח. הוא לא היה מחובר לחשמל. סטיד גרר אותי
לחדר צדדי.

"עורכת הדין של אשתך הלכה לחכות במשרד", אמר, "אראה לך את הסכם חלוקת הרכוש".
"זה מה שהסכמנו עליו, לא?"
"היא ניסתה להכניס את המכונית של אשתך".
"על גופתי המתה", אמרתי, מה שבאותו רגע קסם לי.
"הוצאתי את זה", אמר סטיד. "חוץ מזה, כמו שאמרנו: החובות עליך, המשכנתה על שמך, הרכוש יחולק ברוח טובה, והמזומן שיישאר ילך לאשתך".

אולם בית המשפט הזכיר לי את כיתה ח' של המורה שרה. השופט ישב מעט גבוה מאחרים. סטיד עשה לפקיד תנועה עם הראש והלה הביא לי אוזניות אלחוטיות. חבשתי אותן, כיוונתי את הווליום, וסטיד אמר: "1, 2, 3, ניסיון". שאלו אותי אם אני - אני. איפה נולדתי. איפה התחתנתי. עם מי. האם אני תושב מיין. האם ההסכם שהושג מקובל עליי. על הכל עניתי כן. פעם אחת, לצורכי הבעה עצמית, עניתי correct לגיוון. השופט חתם בחבטה רכה וזהו. עורכת הדין של גרושתי נדה בראשה לעברנו והלכה. עמדתי לבד בחוץ, 8,500 ק"מ ממקום הולדתי, וניסיתי להרגיש את הרגע. לא חיפשתי התפעמות. לא התעלות. לא כאב ולא צער. היה קר מאוד אבל הייתי לבוש היטב והגיע לי לסבול.

סטיד עבר על פניי במרצדס שלו. התחושה הדומיננטית הייתה שבעצם לא התגרשנו. דבר ראשון, התחתנו אצל הוריי על הדשא בחתונה יהודית עם הרב אורבך מרמת חן. בנוכחותו חתמתי על הכתובה שהוריה של נעמי הכינו באהבה גדולה. אמי מחתה דמעה מתחת לחופה, כנראה לא מאושר. אבי הזיע מבעיות החשמל. שברתי את הכוס ונישקתי את הכלה, שהייתה לבושה כמו ג'ני מ"פורסט גאמפ", כולל זר לשיער.

מה שחיבר רב לא יכול להתיר שופט אזרחי. הנישואים שלנו היו מחוץ לתחום השיפוט שלו. בדיחה פרטית בינינו הייתה האם היינו נשואים חוקית. נגד הרב הוגשו תלונות על הוצאה במרמה של כסף מדיירי בית אבות. הוא הורשע ונשלח לכלא. מה דינם של חוזים, כמו כתובה, שעליהם חתום רב עבריין? בישראל הלכתי להוציא תעודת זהות. שלי אבדה לפני 20 שנה. בספח כתוב שאני נשוי לנעמי אליה ליס ושם אבי אבנר. כעת נשאר לעדכן את גוגל. שיסירו את השורה שבה כתוב "רון מיברג גירושין". זכרי סטיד דילן ישמח לתבוע אותם.