אי אז ב־1975 נלקחתי בפעם הראשונה לאצטדיון בקריית חיים. אני לא בטוח בקשר לעונה, אבל זה היה סוף של עונה אחת או תחילתה של אחרת, לפי הבגדים הקצרים שלגופי והסנדלים שלרגליי. כלומר, משחק של מאי או של ספטמבר. אני זוכר גם שהארטיק טפטף על חולצתי, שספסל הבטון היה דוקר למגע, ושרק במחצית השנייה הבנתי שהקבוצה באדום היא האורחת, ולא הפועל חיפה שלנו. אה, כן: המשחק נגמר ב־ 0-0 מאכזב, כך שאפילו חדווה של חגיגות שער לא נכללה ברפרטואר - ובכל זאת התאהבתי.
כמו הגדולות שבאהבות, גם את זו לא ניתן להסביר או לנמק, וכדרכן של אהבות גדולות היא הייתה רצופה ברגעי קסם קטנים וקצרים, שהיו כאיים באוקיינוס של שיברון לב מתמשך. התמכרתי להפועל חיפה כמו שמתמכרים לאלבומי הדיכאון של פיטר האמיל (או להבדיל, לשירים היפים והנוגים של יום הזיכרון).
בכיתות ח'־י' היא הייתה למרכז חיי. התבגרתי מהר פיזית ונפשית: שנאתי את בית הספר, הלכתי יחף גם בחורף, תמיד במכנסי ג'ינס קרועים, עישנתי בסתר ועשיתי צעדים ראשונים במסע מתסכל (עד היום!) של יחסים עם בנות. היציע בקריית חיים או האוטובוס שהוביל אותנו אל משחקי החוץ היו קבוצת התמיכה שלי. אומנם לא נאלצתי לעמוד, להגיד בקול את שמי ולציין את העובדה שאני שונא את העולם, אבל כן התקבלתי בחיבוק, במיוחד אחרי גולים.
בכיתה י' הייתה לי כבר חברה “אמיתית". לא נטשתי את האהובה באדום, אבל שילבתי בין השתיים, מוותר מדי פעם על משחקים בשבתות, מרשה לעצמי אפילו לבגוד (איך בוגדים בקבוצה? הולכים מדי פעם עם חברים אוהדי מכבי חיפה למשחקים של קבוצתם), אבל מערכת היחסים הפכה לבריאה יותר, או לפחות כך חשבתי: הייתי “נקי" כבר קרוב לעשר שנים והייתי בטוח שאני יכול לצרוך את הקבוצה על בסיס שפוי יותר. טעיתי.
כמו אלכוהוליסט שחטא בסך הכל במשקה אחד, שהוביל ללילה של שכרות וממנו להתמכרות מחודשת, חזרתי גם אני לחיות סביב הקבוצה, וכמו כל מכור אמיתי היטבתי להסתיר את הסימנים: ניהלתי עסק, הייתי כבר אבא. בהתחלה לאחת, אחר כך לשניים, אבל כבר מימי שלישי, בסך הכל יומיים אחרי שהקדשתי את כל יום ראשון (שבא תמיד אחרי לילה בלי שינה: אחרי ניצחונות גדולים מהתרגשות, ואחרי הפסדים צורבים מתסכול) לניתוח המשחק הקודם, הייתי שקוע כולי ב"הכנות" למשחק בשבת.
אלה כללו נסיעה באמצע השבוע למתחם האימונים בכפר סיטרין, התעדכנות ברשימת הפצועים והמורחקים, רכישה של דגלי ענק או בלונים לפני משחקים גדולים, שיחות טלפון ארוכות עם אוהדים אחרים כמוני (בעידן שלפני קבוצות הוואטסאפ) ועוד. לא היה אפילו משחק אימון או גביע טוטו שהחמצתי. כך היה עד שאי־אז בחלק השני של העשור הרביעי לחיי, משהו נרגע.
אם אני צריך למצוא מקבילה לתופעה, הרי שזו תהיה האהבה שלי לכלבים: אתה מתמכר לאהבה שהם מעניקים לך, לתחושת העברת יד מלטפת בפרוותם, לקרבה של יצור חי שלא מש מצדך - וכשהם הולכים לעולמם, אחרי “כמה־עשרה" שנים, אתה שבור כמי שאיבד קרוב משפחה מדרגה ראשונה.
אבל - וזה אבל גדול - אם לא הכנסת כלב אחר לחייך, תגלה שלצד הריק הגדול מתהווה גם נוחות: פתאום לא צריך למהר הביתה כדי להאכיל ולטייל, פתאום אפשר לצאת לחופשות באופן ספונטני, פתאום לא צריך לתכנן בקפידה כל נסיעה לחו"ל כך שתסתדר עם לו"ז של מי שיכול להשגיח. וכך הם מתקיימים בדואליות, הריק בנשמה והנוחות בסדר היום (מניסיון: עד שהריק גובר ומאמצים כלב חדש).
את ההתמכרות להפועל חיפה החלפתי, בד בבד עם תהליכי גלובליזציה מתקדמים ושדרוג של הסטטוס הכלכלי, בהתמכרות למנצ'סטר יונייטד. אך גם האהבה שנדדה עד לצפון־מערב אנגליה כבר לא מלווה עוד ברכישת מינוי במשותף עם אוהדים אחרים. כי אולי ככה זה ככל שמתבגרים: למעט ילדיך, אתה כבר לא מניח לאהבות להישאר בחייך רק על סמך הרגש אלא דורש שייתנו משהו בחזרה. ובהשאלה, כשהקבוצה לא פוגעת, אתה משקיע פחות (אוהדי כדורגל צעירים טועים לחשוב שמדובר ב"אהדת הצלחות". לך ספר להם איך חושלת בתסכול מתמשך כאוהד של מנצ'סטר יונייטד והפועל חיפה בשנות ה־70 וה־80!).
מנצ'סטר יונייטד “שלי" שבה לשחק בסוף השבוע שעבר - אפילו ניצחה את פולהאם במחזור הפתיחה של הפרמיירליג. הפועל חיפה תפגוש מחר את הפועל חדרה, במחזור הראשון של ליגת־העל.
שתיהן כבר לא מרכז חיי, ובכל זאת: בשבת הראשונה של העונה יופיע תמיד אותו ילד בן 5, בסנדלים וארטיק מטפטף. יביט בפליאה אל כר הדשא הענק ועל חבורת הגברים ששואגת ביציע, וינסה גם הוא את קולו בשאגה: כמו סימבה באדום־שחור־לבן, גור אריות שצעיף כרוך על צווארו במקום רעמה.