שלושת הבנים שלי, שיהיו בריאים, הם צרכני מוזיקה כבדים. הבכור מחובר בעיקר לפופ מזרחי עדכני, באזורי אושר כהן ועדן חסון. האמצעי צורך אינדי פופ לועזי והיפ הופ אמריקאי מהסוג היותר ניסיוני. והצעיר שולט בכל נבכי ההיפ הופ הציוני העכשווי, במובנו הרחב. כולל האחים סוויסה, יסמין מועלם וגו'. וכולם גדלו על רוק'נרול - ישראלי ומיובא - שנוגן ללא הפסקה בבית, ובנסיעות המשפחתיות הארוכות, ומושמע היום רק בידי אביהם המקשיש. למעשה, אפשר להגיע אלינו הביתה ביום ממוצע ולשמוע מתוך כל אחד מהחדרים מוזיקה שונה לחלוטין. יותר מזה: יש סיכוי סביר ששלושה מתוך ארבעת חברי המשפחה לא יזהו בכלל את המוזיקה ששומע הרביעי. 

והגיוון הזה מתבטא לא רק במוזיקה, אלא בכל תחומי התרבות. בטלוויזיה למשל (חחח, איזה זקן. אמרתי טלוויזיה. הילדים שלי כבר לא ממש מכירים את המכשיר. הם פשוט צורכים את התוכן שלהם בסטרימינג דרך הטלפון/המחשב). וגם כאן, איש איש מחובר לתוכן שונה בתכלית מזה של אחיו. ואין כמעט תכנים משותפים ששלושתם מכירים. שלא לדבר על מחבבים. מדורת השבט התפזרה כבר מזמן לאין־ספור מדורות החדר.

וזה מוביל אותנו לקביעה המאוד טיפוסית של חלק ניכר מבני גילי, שעל פיה פעם - כשהיינו צעירים - מצב המוזיקה והתרבות בכלל היה הרבה יותר טוב. על פי אותה תפיסה, התרבות זכתה בעבר לחשיבות גדולה בהרבה, וגם נהנתה משיעור גדול באופן משמעותי של חדשנות והמצאה, שכבר לא קיימים היום. הדעה הזאת עקבית במיוחד ביחס למוזיקה העכשווית, שעל פי הנטען מהווה רק חיקוי לכל מה שהומצא כבר לפני כמה עשורים.

אז מה דעתי על האמירות האלה, שרבים מחבריי מצטטים כאילו היו אקסיומה? הרשו לי להיות שמעון פרס לרגע, ולענות ב"כן, ולא". בכל הנוגע לאיכות המוזיקה העכשווית, ולרמת החדשנות שלה, לטעמי לא רק שהיא לא נופלת מאלה של הדורות הקודמים, אלא - בסבירות גבוהה מאוד - אפילו מתעלה עליהן. וכל זה מהטעם הפשוט שהמוזיקה הפכה, ולמעשה חזרה להיות, של כולם. רוצה לומר: כל השלבים - מיצירת המוזיקה, דרך ההקלטה שלה ועד לשיווק - הפכו להיות נגישים בהרבה, ולא תלויים יותר בקומץ של שומרי סף. היום לכל ילד יש נגישות לכלי נגינה. הוא יכול לשמוע הרבה יותר סוגים של מוזיקה, בקלות. וכשהוא מתחיל לייצר אותה בעצמו, הוא גם יכול להקליט אותה בחדרו הפרטי, בהשקעה כספית מינימלית. בהמשך הוא גם יהיה מסוגל להפיץ אותה, לכל העולם, באמצעות האינטרנט. אחד הבנים שלי, למשל, עדיין נהנה מתמלוגים על שירים שהקליט לפני כמה שנים באולפן ביתי ומושמעים במדינות שמעולם לא היה בהן. וספק אם יהיה. כל זה נכון, כמובן, לא רק לנערים בתחילת הדרך אלא לכל מוזיקאי מקצועי שיש לו כיום אפשרויות הקלטה והפצה שפעם היה ניתן רק לחלום עליהן.

והתוצאה של כל אלה היא שבעולם מוקלטת כיום הרבה־הרבה יותר מוזיקה. ולכן נוצרים גם דברים מופלאים וחדשניים. לא יכול להיות אחרת - אפילו סטטיסטית. ואכן, מדי פעם אני גם שומע מוזיקה חדשה שגורמת לי להשתאות של ממש. אבל, ופה הסיבה לעירוב של שמעון פרס, מרבית החומרים החדשים לא יזכו לתהודה קולקטיבית כמו זו שהייתה בצעירותי. ברגע שכבר אין שומרי סף, שרק דרכם אתה נחשף לתרבות חדשה, כמו עיתונים, תחנות רדיו ותוכנית אירוח אחת בטלוויזיה, כבר לא נוצרים הרגעים האלה שבהם כו־לם פוגשים בבת אחת את הדבר הבא. ע"ע הביטלס אצל אד סאליבן, או מרגול אצל רבקה מיכאלי. אין ספירה לאחור עד שהתקליט של האומן האהוב עליך יגיע לארץ. אין פוסטר של להקה שתלוי כמעט בכל חדר, וכו'. והחומרים המעטים שכן מצליחים להגיע למיינסטרים ולהכרה בינלאומית רחבה, חייבים לפנות למכנה המשותף הכי רחב והכי בנאלי. במילים אחרות, טיילור סוויפט. 

כך שאנחנו חיים בעידן שיש בו תרבות מופלאה, אבל קרוב לוודאי שלא נצליח לצרוך את רובה. ואפילו לא נדע שהיא קיימת. 

על הסכין

  • הסיפור של המתעמלת האמריקאית ג'ורדן צ'יילס הוא בלתי נתפס. צ'יילס זכתה במדליית הארד בתרגיל הקרקע באולימפיאדת פריז, אחרי שערעור שלה על הציון שקיבלה התקבל. אלא שאז התברר שהערעור הוגש באיחור של 4 שניות, והמדליה נלקחה ממנה. ואז נמצאה ראיה המוכיחה שהערעור הוגש בזמן, אבל אי אפשר לערער על פסיקה סופית. בירוקרטיה מגוחכת. 
  • "אדון הבית" (נטפליקס) היא סדרה תאילנדית העוסקת בסבך השקרים, התככים והאלימות בתוך משפחה עשירה. הסדרה, שנוגעת גם בדרג המשרתים הנחות, גולשת לא פעם לסצינות אובר־דרמטיות, על גבול הטלנובלה, אבל מצליחה להישאר מרתקת. והיא גם מציגה פן מעניין ושונה מאוד של תאילנד.
  • "פוקר פייס" (סלקום טי־וי) היא סדרת מתח אמריקאית שבמוקד שלה עובדת קזינו בעלת יכולת מולדת לזיהוי שקרים (מגלמת אותה נטשה ליון המצוינת). העובדת נתקלת במקרי רצח שונים, תוך שהיא נמצאת במנוסה, כשכל פרק מוקדש למעשה רצח אחד ומככבים בו שחקני אורח המופיעים רק באותו פרק. התוצאה פשוט נהדרת.