זה היה אולי לא הכי חכם לצאת מבאר שבע לכיוון מצפה רמון קרוב לחצות, רק כדי לראות מטר כוכבים נופלים. אבל כל החששות התבדו כשידענו שיש לנו ג'יפ וציוד גם לנסיעה בתנאי שטח וגם כזה שיאפשר להעביר את הלילה במקום הכי חשוך בארץ.
בדרך הבנו שאנחנו לא היחידים שחשבו על הרעיון. מכוניות מלאות במשפחות שמחפשות אטרקציות לילדים בחופש הגדול קפצו על המציאה. למזלנו, הם נעצרו באזור שארגנו במצפה רמון לצפייה בכוכבים, שהיה יותר אטרקציה תיירותית מטיול לילה אסקפיסטי והרפתקני. אנחנו החלטנו להתגבר על החששות ולהמשיך לרדת לכיוון המכתש.
איראן מתקפלת? "האופציה לתקוף את תל אביב ירדה מהפרק"
עבור המערכת, חליוה אשם בכל צרותינו. הצגנו אותו בכיכר ואפשר ללכת לחגוג | אבי אשכנזי
הלב שלי החסיר פעימה, יותר לכיוון שתיים, אבל כמו תמיד, בתוך תוכי ידעתי שכשאני בטבע גם בתנאים לא תנאים, אני תמיד בסדר. מעין תחושת בטן שמשרה עליי ביטחון לא מוסבר. אני מניחה שזה קשור לגודל ולעוצמה של החוץ והמרחב, ואולי זה המדבר עצמו, שתמיד מצליח להיות חזק יותר מהמחשבות ומהפחדים הלא מוסברים שהגעתי איתם לעולם.
בשתיים לפנות בוקר, כשכמעט איבדנו את דרכנו בירידות למכתש אחרי שהווייז הפסיק לעבוד, ידעתי שזה הרגע לעצור. לקח זמן עד שהרגשתי בטוחה מספיק להתיישב בספוט חשוך למדי ולהביט למעלה. אני מניחה שהזוג שראינו עוצר בצד הדרך סימן לנו שהכל בסדר. בפעם הראשונה בחיי הצלחתי לראות בבירור את שביל החלב, את הדובה הגדולה וכמה כוכבים נופלים, שהספיקו לי לכל המשאלות.
כל זה קרה לפני כמה שנים, כשהדבר המפחיד ביותר בישראל היה לנהוג בלב המדבר השומם והחשוך באמצע הלילה, וכשהסכנות שארבו לנו הן עקרב שעלול לצאת מסלע, חיה עלומה שתקפוץ עלינו פתאום או פנייה שאפשר לפספס, כי במדבר כמו במדבר אפשר לראות רק כמה מטרים קדימה. צריך לצעוד צעד־צעד בשביל, כשאת מאירה לעצמך את הדרך בפנס, ולהתקדם לאט לעבר המטרה ולהיות קשובה למה שקורה כאן ועכשיו, בנקודת הזמן הזאת.
אחרי ההרפתקה במדבר הייתי כבר חכמה יותר ונסעתי עם חברות לאזור אחר. בעוד המשפחות שברחו משעמומון אוגוסט נסעו למצפה רמון, אנחנו פנינו לבתרונות רוחמה. כשחצינו את הכביש מסביב לשדרות, אמרתי לחברות בצחוק, “רק שלא יזרקו עלינו עכשיו משהו מעזה". התקופה הייתה שקטה יחסית עבורנו, התל אביבים, אז עוד קראנו לזה “טפטופים".
באיזשהו שלב הלכנו לאיבוד. צביקה, שאירח אותנו בחוות הבודדים שלו, יצא עם הטנדר כדי לכוון אותנו בדרך. ואז, כששכבנו על מחצלות בחוות בודדים בלב האזור הכי נפיץ בישראל, ראיתי כוכבים נופלים. הבזק אור אחד, עוצמתי במיוחד, גרם לכולם לצעוק בקול רם ולתהות אם מדובר בכוכב או בצלחת מעופפת. אף שקיוויתי שמדובר בחייזר שבא להושיע אותנו מהמקום הזה, התרשמתי מיד שזה טיל וגם שכנעתי את כולם.
כזאת אני, משחקת אותה אירופית, אבל הכי ישראלית שיש. כמה ימים אחר כך התברר שצדקתי. לצד מטר המטאורים המרשים, חזינו גם באחד מניסיונות שיגור טיל החץ. מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בארץ.
בשנים הבאות המשכנו במסורת. פינינו זמן להציץ בשמיים, לתת מקום של כבוד לטבע ולחזור לפרופורציות. פעם מצאנו את עצמנו לבד בירידה למצדה, פעם בערד. תמיד במדבר, תמיד הלב דופק מהפחד כשמדוממים את המנוע ומכבים את האורות כדי לא לגרום לזיהום אור.
הפחד הכי גדול שלי הוא האהבה הכי גדולה שלי - הטבע. הדבר הזה שאין לנו שליטה עליו, שגדול מאיתנו, שדורש הקשבה והבנה ואינטליגנציה רגשית כדי להפיק ממנו את המיטב. הוא מלמד אותנו צניעות וענווה וגם מרשה לנו לשאוב ממנו קצת את העוצמה. הכי אקסטרים, בלי לקפוץ משום צוק.
השנה שיאו של מטר המטאורים יצא בערב תשעה באב, ביום שבו לפי “התחזיות" לצד המטר אמור היה להיות גם מטח. למרות התכנונים והרצון לא לשבור את המסורת, הפיד ניצח ונשארנו הפעם קרוב, על גג תל אביבי מואר למחצה, בעיר דוממת, מתחת לשמיים שקטים.
חיפשתי סימן של ירח בננה דק שיגיד לי שלום או את נוגה שיהבהב ויזכיר לי שיש דברים הרבה יותר גדולים וחשובים ממלחמות אגו של בני אדם. הפעם, לראשונה, שמרתי את המשאלות שלי בלב, וקיוויתי שלא ייפול עלינו שום דבר מנצנץ מלמעלה.