זה טור על משחק השקר ועל המחירים שהוא גובה כשהוא חורג מגבולות המשחק. המשחק הולך ככה: הקשיש עומד ברחוב ומנופף באטיות בידיו.
איפה העמימות? ואטורי לקח אחריות: "באיראן מחוסלים מדענים, מי שעומד מאחורי זה זה נתניהו וישראל"
בצל האיום במערכת החינוך: השר קיש תחת מתקפה - "לא מבין את תפקידו"
מי שכבר הספיקו להכיר אותו מנסים לחמוק ממבטו, כי באמת שאי אפשר לעמוד בפניו. אם המבטים מצטלבים, המחיר הנקוב הוא 200 שקל. קשה לסרב לקשיש שהולך במהירות של עשרה ס"מ לשעה. הוא כל כך אטי וחלוש, שאפילו מיתרי הקול שלו כבר רופפים.
כבר יותר מ-15 שנה שהוא מספר שאשתו נמצאת בהמתנה לניתוח ריאות. המתנה, כלומר ממש ברגעים אלו מחוץ לחדר הניתוח, והוא חייב להשיג את יתרת התשלום החסרה.
חייה תלויים בכך. הפעם הראשונה הייתה לפני 15 שנה, עוד כשגרנו בדירה הקודמת. כשנשמעה הנקישה בדלת והאיש הקטן ומכמיר הלב עמד על המפתן, לבי יצא אליו. בפעם השנייה סיפר בדיוק באותן מילים ובאותה הבעה אומללה וגם בפעמים שאחרי. תמיד אותו סיפור.
הוא עומד ברחוב בשמש הקופחת או בגשם הירושלמי, ובמשחק השקר הזה אני בוחרת להיות בצד שפעם אחר פעם נותן לו את התחושה שאני מאמינה לו. הונאה! גניבה! נוכל! בואו נתלונן! כתבו עליו בקבוצות הוואטסאפ של השכונה. בפועל, אני לא חושבת שמישהו אי־פעם אכן התלונן עליו. הרי מה כבר הנזק שנגרם למי שתורמים לו מרצונם? התחושה שעבדו עלינו? זה חלק מהמשחק.
מצד אחד, "לא תענה ברעך עד שקר" בעשרת הדיברות, שיכולים לשמש קוד מוסרי בסיסי בכל חברה. מצד שני, הנחש הבטיח לאדם וחוה: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" - שקר. אברהם אבינו סיפר למלך גרר ששרה היא אחותו - שקר. כך עוד ועוד. ירמיהו, למשל, כבר תפס את הפרינציפ: "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ; לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר".
באוסף סיפורי הפלמ"ח, "ילקוט הכזבים", מופיעות ההגדרות הבאות: "שקר הוא כשאיש אינו יודע את האמת, פרט למספר עצמו; מתיחה היא כשכולם יודעים את האמת, פרט לקורבן המתיחה; וכזב הוא כשכולם יודעים שהסיפור אינו אלא שקר ובכל זאת מוכנים לחזור ולשמוע אותו שוב ושוב".
אבל מה קורה כאשר השקר הופך לנורמה אצל משרתי ציבור?
חוק חסינות חברי הכנסת הוא חוק שמאפשר להם לעשות כמעט הכל. "חבר הכנסת לא יישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה, בכנסת או מחוצה לה, אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת". ו"חבר הכנסת יהיה חסין - בפני חיפוש בדירתו, בפני חיפוש בגופו או בחפציו, חוץ מן החיפוש במקום שנועד לבדיקה מטעם שלטונות המכס".
קצפו של בן-גוריון יצא: הוא טען שקביעת חסינות חברי הכנסת בפני חיפושים בדירותיהם מסכנת את ביטחון המדינה. הוא טען ש"סעיף זה עלול ליצור בתים שבהם יוכל להתנהל ריגול נגד המדינה, ובמציאות הקיימת בעולם אין זו היפותזה רחוקה מהמציאות".
עד שנת 2005 נדרש הליך של "נטילת חסינות" כדי להעמיד חבר כנסת לדין פלילי, אך מאז שתוקן החוק, היועצת המשפטית לממשלה רשאית להגיש כתב אישום נגד חבר הכנסת בלי לבקש את נטילת חסינות, והכנסת, לבקשת חבר הכנסת ולפי הצעת ועדת הכנסת, רשאית לקבוע כי יש לו חסינות מפני העמדה לדין. החוק אף קובע כי לא תוגש קובלנה פלילית (שלא בדרך של כתב אישום) נגד חבר הכנסת.
וכך זה נמשך ונמשך, עם שלל תיקונים שנעשו בחוק לאורך השנים, על ידי החתולים שהופקדו על השמנת. בינתיים אין שמנת, כי אין חלב. אין חלב, כי אין פרות. אין פרות, כי אין מרעה. אין מרעה, כי הלך הצפון והלך הדרום, ואנחנו נשארנו עם שקרים גדולים וקטנים, כרותי רגליים, אבל איזו לשון!
אני נוטה להאמין שההיכרות עם נפש האדם הייתה הסיבה לכך שדוד בן-גוריון התנגד מלכתחילה לנוסח החוק משנת 1951. הוא כמובן צדק. כל בוקר כמעט נושא הצהרות והכרזות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד עם האמת, ומקורן בחברי כנסת ובשרים. עומד שר האוצר ומכריז שכלכלת ישראל חזקה ואיתנה.
כך למיטב ידיעתו, בשעה שידיעתו כבר הבנו מהי. חברי וחברות כנסת אחרים שהתגלגלו למשכן בדרכים לא דרכים מפרסמים דברים שחלקם מומצאים ומסכנים את קיומנו פה, אבל הם חוסים תחת הפרגולה המשוריינת של חוק החסינות. אני שומעת בני דורות שונים מבכים על מה שנהיה פה. הגניבה, של הדעת או של הכיס הציבורי, הפכה לחלק מהיומיום שלנו.
הבטחתי להשתדל לסיים את טוריי השבועיים בבשורות טובות, והנה הן, טמונות דווקא בחוק משולח הרסן שבכל זאת מונה כמה מצבים חריגים שנראה שהפכו לאחרונה לנורמה: החוק מזכיר שלא הכל מותר ולא תהיה עליהם חסינות.
למשל, מעשה או דיבור שהם בבחינת "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת אופייה הדמוקרטי של המדינה, הסתה לגזענות בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני, תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או במעשי טרור נגד מדינת ישראל או נגד יהודים או ערבים בשל היותם יהודים או ערבים, בארץ או בחוץ לארץ".
יום אחד כל זה ייגמר, הכנסת הזאת תתפזר למקום שאליו היא צריכה להתפזר כי לא לעולם חסינות, ואנחנו נתחיל שוב, מבראשית.