יום הראשון שלי בכיתה א' היה יום של חג. אומנם מצפייה בתמונות, שבהן אני לבוש במכנסיים קצרים בצבע ירוק ובחולצת צווארון ירוקה עם שרוולים קצרים וחבוש בכובע טמבל ירקרק (התלבושת האחידה של בית הספר), עלול להתקבל הרושם שהולבשתי במיוחד למבחני ליהוק למחזה "פיטר פן", אבל למרות זאת לא הרגשתי מגוחך. להפך: הרגשתי הכי גדול בעולם, כמו שיכול להרגיש רק ילד ביום הראשון ללימודים בבית הספר.

המילה הראשונה שלמדנו לכתוב, עוד לפני שפתחנו את “מקראות ישראל", החוברת שליוותה אותנו לאורך כל אותה שנה, הייתה “שלום". ככה פשוט, אפילו בלי ההמשך המוכר של “כיתה א'", רק “שלום" וזהו. השנה הייתה 1975, רבין היה ראש ממשלה צעיר, ושכונת נווה שאנן בחיפה נראתה לי כמו מקום מושלם לגדול בו: בכל בוקר הלכתי לבד ברגל מרחק של כ־25 דקות, מביתנו שבפינת הרחובות פינסקר ושלום עליכם, עד לבית הספר בארי שברחוב ברל (אפילו לא ברל כצנלסון, אלא פשוט ברל - ואם הייתם גדלים כמוני בשכונה הכי אחוס"לית בישראל, כנראה שגם אתם הייתם חשים בנוח לקרוא לו בשמו הפרטי).

49 שנים מאוחר יותר אני חוזר משוק לוינסקי עמוס בכל טוב, ומעמיד את האופנוע מתחת לבית. אני מארגן את השקיות כך שתספיק לי נגלה אחת - והנה טרטור האופנוע שלי מתחלף בטרטור אחר, הפעם של מסוק. מוזרות הן המיומנויות שאנו מפתחים בלי להרגיש: אני לא צריך אפילו לשאת מבט אל השמיים. די לי להאזין במשך כמה שניות כדי לדעת שמדובר במסוק שעשה דרכו מהדרום, מכיוון עזה ולקח את הפנייה ימינה, מערבה, לכיוון המנחת באיכילוב. 

אני נאנח מעומק הלב - לעתים קרובות מדי, למדתי, קיימת קורלציה בין הישמע המסוק, לבין הודעת דובר צה"ל על חיילים שנפצעו. אני מביט בהם בטלוויזיה: אפילו המילואימניקים שביניהם כבר נראים לי צעירים מדי. חיילי החובה נראים לי ממש ילדים.

נישאר במדים: השבוע תם קורס של בתי הקטנה וסיפק לי הצצה לבסיס צבאי מבפנים. ראיתי פחות שלטים ברוח “קשה באימונים, קל בקרב" או “המחנה הוא ביתך, שמור עליו" או “חייל/ת שפר/י הופעתך, בפקודה!", ואפילו לא שלט אחד עם החרוז המופלא: “ציוד נטוש - לאפסנאות דרוש".
מה כן מצאתי? יותר יחס אישי לחיילים. כשאני הייתי חי"רניק, גם אחרי תום חצי שנת הטירונות (שבמהלכה אפילו מ"פ בדרגת סגן נראה כמו אלוהים), הייתי מתעלף לו היה עובר לידי “פלאפל". עד היום אני זוכר איך תפסתי טרמפים בצומת ווסט שברמת הגולן ונאספתי על ידי סא"ל א', מג"ד 932 של הנח"ל. מרוב התרגשות לא הוצאתי מילה מהפה, וכשנדרשתי לענות על השאלות ששאל אותי, השבתי ב"כן/לא, המג"ד", עד שביקש ממני לחדול מכך ולקרוא לו בשמו.

הנסיעה הזאת בת השעה הפכה לסיפור המרכזי שלי לחבר'ה לאורך כל אותו סוף שבוע, כשאני מתאר את קורותיי בהתרגשות כאילו היה מדובר בדייט עם מיכאלה ברקו (אל תשפטו אותי, כל דור והאייקונים הנשיים שלו). ואילו כאן, כלומר בבסיס באי־שם, ניגשים אליי קצינים בזה אחר זה כדי לספר עד כמה הילדה נהדרת ועד כמה הם מקווים שהיא תמשיך בגדוד לקורסים פיקודיים נוספים, כאילו מדובר ביום גיוס לחברת הייטק. 

הייתי פוטר את השוני בכך שאני בזמנו שירתי בצבא הירוק, בעוד הקטנה התגייסה, כאחותה הגדולה ממנה בעשור, לחיל האוויר (כמו באמרה המיוחסת לרפול: “צבא זר אך ידידותי"), אבל נראה לי שיותר מהשוני החילי, מדובר ברוח התקופה. המפקדים אולי לא הפכו לחברים של החיילים, אבל הם מעורבים הרבה יותר בחייהם: מכירים את ההורים, עורכים שיחות טלפון ואף ביקורי בית - ועוד דברים שלא היו נהוגים בתקופתי (הוריי לא הכירו בשמם את מפקדיי - ולהתקשר לצבא היה משהו ששמור רק למקרה של מוות פתאומי במשפחה). 

זו כמובן לא רק החלטה מודעת של המערכת, אלא גם מסימני התקופה שבה יכול כל חייל להיכנס לאינסטגרם של מפקדו ולראות אם יש לו חברה, איך התחפש בפורים בגן חובה ומה הדרינק האהוב עליו כשהוא יוצא לבלות. טוב או רע? אני מניח שכמו כל שינוי, יש בזה חלקים טובים יותר שמפחיתים את הניכור שחשו חלק מהחיילים כלפי המערכת, ואפשר שיש באובדן הדיסטנס גם חלקים טובים פחות.

איך הגעתי מזיכרון היום הראשון שלי בכיתה א' בחיפה לטקס בבסיס צה"ל שבנגב? אולי אלה הימים האלה בשנה, ימי סוף החופש הגדול, שלראשונה אין לו נגיעה לחיי - פטור מצורך לשעשע מישהו ומהחשש שמא שנת הלימודים לא תיפתח (לפעמים נדמה שאיום שביתת המורים נותר הדבר הקבוע ביותר בחיינו גם בימי מלחמה). ואולי זו התהייה איך במדינה שבה המילה הראשונה שמלמדים את הילדים לכתוב היא “שלום", יש עדיין כל כך הרבה צרות - לא רק עם השכנים, אלא גם בתוכנו.