מאז 7 באוקטובר, מינון הפוסטים הפוליטיים שפרסמתי ברשתות החברתיות ירד באופן דרמטי. כמעט לאפס. בהתחלה זו הייתה החלטה מושכלת. עת לאיחוד ולא לפירוד וכו'. אבל מהר מאוד הפרקטיקה החדשה פשוט תאמה את הלך הנפש שלי. ואם תרצו, הפכה לסוג של אינסטינקט הישרדותי, לצורך שמירה על שפיות ואופטימיות.
הרגשתי, ואני עדיין מרגיש, שאני לא מסוגל יותר להיות חלק מהקלחת הזו של הטחת האשמות, עלבונות ושנאה. שהכל נראה פתאום כל כך קטנוני ותפל. ושיש בי צורך עז לקרוא - ולכתוב - דברים מנחמים, חיוביים, מקרבים. ואני מכיר עוד המון אנשים שעברו שינוי דומה, משני צדי הכדור הפוליטי.
היום כולם עושים מוזיקה. זה נהדר, אבל אנחנו מפסידים דבר אחד | שי להב
המסר המפחיד של הימין הקיצוני: החוק כבר לא משנה יותר | שי להב
אבל למרבה הצער, ראש הממשלה שלי הוא לא אחד מהם. איך אני יודע? למשל, מעצם העובדה שהוא הפקיד את האירוע הממלכתי לציון יום השנה לאסון בידי מירי רגב. אפשר להגיד על נתניהו המון דברים, טיפש הוא לא. וכשהוא ממנה דווקא את רגב לטפל בסוגיה אולטרה־רגישה כזו, חזקה עליו שפניו הן לכיוון ההפוך מפיוס. גם מכיוון שהוא יודע היטב שעצם המינוי יקומם רבים - רגב רחוקה מלהצטייר כדמות מהסוג המאחד. וגם כי הוא יכול להניח, על סמך ניסיון עשיר, שאופן ההתנהלות שלה בנושא יזכיר פיל בחנות חרסינה. ואכן, דקות ספורות מהרגע שבו רגב התייצבה למול המצלמות, היא הצליחה להעליב, להעציב, ובעיקר - לגרום לנו לריב. שוב.
אני מאמין שגם מי שרגיל להאשים את “ערוצי התבהלה" בסילוף וברדיפה אחרי חברי הממשלה הנוכחית, ייאלץ להודות שמדובר במינוי בעייתי. ובנאום בעייתי לא פחות. להשוות בין מי שמבקש לערוך טקס זיכרון אלטרנטיבי ליקיריו שנרצחו ב־7 באוקטובר, לטקסי זיכרון יהודיים־פלסטיניים משותפים? באמת? ואז לשוב ולהאשים את “התקשורת" בעיוות הדברים?
לא רק שאני מאמין שהייתה פה חציית קו בוטה, אני אפילו בטוח. מאין לי? מהתגובות. כי הגינויים הגיעו לא רק מהכיוונים הברורים מאליהם, אלא גם מצד אנשים שבדרך כלל מקפידים להישאר ממלכתיים ולא לנקוט עמדה חד־משמעית. ובמילים אחרות: עידן עמדי. אדם שאי אפשר להאשים אותו בשמאלנות, חס וחלילה! התנשאות, אליטיזם וגו'. ואם אפילו הוא יצא כנגד רגב, מה יגידו אזובי הקיר?
עמדי גם שיתף את הפוסט של חנוך דאום, שביקר את רגב באופן בוטה יותר והודיע שינחה את טקס הזיכרון האלטרנטיבי. דאום הוא בשר מבשרה של הציונות הדתית, שמיצב את עצמו כבר מזמן כגורם ממלכתי וממתן, אבל כבר לא יכול היה עוד. גם העובדה שבניה ברבי, עוד מוזיקאי שנתפס כ"עממי", סירב להשתתף בטקס של רגב - משמעותית. או שריטה, הזמרת של כו־לם, התנדבה להופיע בכל טקס זיכרון אלטרנטיבי. אפילו המגישה מעיין אדם, שעד כה עשתה פליק־פלאקים באוויר כדי לא לתקוף את הבוסית שלה לשעבר, מתחה על רגב ביקורת פומבית.
ההתבטאויות החריגות האלה, של דמויות ממלכתיות מלב הקונצנזוס הרחב, מעידות על כך שחלק ניכר מהישראלים משוועים לרגיעה, לפיוס ולדיבורים אמיתיים על אחדות שמגיעים מהלב, לא במסגרת נאום מהונדס וכתוב מראש. אותו חלק ניכר גם לא רוצה לראות הטחה של עגבניות בצילום של חברי הממשלה. או הנחה של ספר המבקר את נתניהו על קברו של אביו. וגם לא את ההתעסקות הבלתי פוסקת והאובססיבית בחייו האישיים של ראש הממשלה.
גם מרבית אלה שרוצים לראות את נתניהו מחוץ לחיים הציבוריים מאסו כבר מזמן בהאשמות האישיות ובשנאה. והם משוועים לחום, לקירוב ולאחדות גורל. כל המילים היפות האלה, בלי טיפה של ציניות, שלרגע אחד - מיד אחרי 7 באוקטובר - חשבנו שבאמת יתקיימו כאן. אבל הן לא יגיעו מצד הממשלה הנוכחית, שעושה הכל כדי להרבות מדון וסכסוכים פנימיים. ממשלה שהפכה אפילו את הסנטימנט המתבקש כל כך של רצון בשחרור החטופים לעניין פוליטי. והם לא יגיעו גם מצד ראשי האופוזיציה חסרי הישע, או מראשי המחאה אכולי השנאה והנגטיביות. הם יצמחו רק מהתארגנויות אזרחיות שיעמידו במרכז את המאחד והמשותף.