יש לי מין הרגל כזה, בזמן שאני מטייל בחו״ל, לדמיין איך החיים היו נראים אילו גרתי במקום. זה משחק פשוט ומהנה במיוחד, כי רואים תמיד רק את המעלות. כמו בדיחת הקרש על המבקר הזמני בגיהינום, שחווה את הלוקיישן על מעלותיו ומתאר אותו לחברים כגן עדן. הכל משתנה כמובן, כשהוא הופך מזמני לקבוע.
"הנה, כאן אגור", המוח אומר לי כשאני מביט על איזו דירה קטנה ונחמדה עם נוף מהמם. תוסיפו מזג אוויר אירופי מושלם, וקיבלתם גלויה שמתחשק לזנק לתוכה. אחר כך ממשיכים לחיים הפרקטיים. למכולת השכונתית, לקפה הקטן בפינה ולמרכז המסחרי הלא גדול מדי, שנמצא בפאתי עיר ליד דירת הנופש ששכרתי. כמו חלום ציורי. בריזה אוורירית של קיום.
בצל הסופה: אני אמנם נופש ביוון, אבל לא מפסיק לחשוב על כל מה שקורה
זה היה בימי הרווקות. עכשיו נוספו גם פנטזיות על מערכת חינוך עם מורים מקצועיים לקטנות שלי, שמתעצמות בכל פעם שרואים ילדים מאושרים משחקים בחצר זרה. בלי טילים, מלחמות ופוליטיקאים כושלים, שגוזלים כספים לטובת שטויות גמורות.
זה כבר השבוע השני שלנו ביוון. ההנאה פה ממכרת ואיומה כאחת. כמה נראית המלחמה רחוקה. היא שם ואנחנו פה. זמנית. עולם אחר. באחד החופים פגשתי ישראלי שהשתקע. הוא הפך את החופשה לשגרה. קנה בזול כשכלכלת יוון הייתה בקנטים. יש לו בית על צוק מהמם, עם גישה כמעט ישירה לחוף. המשפחה מאושרת. שקט להם. הילדים נראים כמו בני האיים. כבר לא בדיוק ישראלים. מדברים הרבה אנגלית, מעט יוונית ועברית. אין פחד קיומי, והכלכלה הגיונית.
יוון מסבירה פנים לכסף זר. או לפחות הסבירה, לפני ההתאוששות. עכשיו יותר יקר. כולם צומחים, ואנחנו קורסים במלחמה עם שר אוצר שעושה רק נזקים. החיים הקשים בישראל קיימים מבחינתו רק ברשתות החברתיות ומדי פעם עוד בלב. באיים אין מוסלמים קיצוניים, אנטישמיות או רתיעה מישראלים. זה לא מזיז לאף אחד מה ומי אתה. התיירים, הביזנס והקיץ עושים את שלהם, ומעל הכל - חופים מדהימים, אוכל ויין.
לפני שש שנים, כשביקרתי באתונה, נכנס לי ג’וק לראש. אחרי יומיים של התפעלות מהכרך חיפשתי מתווך נדל״ן והתחלתי לטחון איתו את העיר במטרה למצוא משהו לקנות. בחור מבוגר ומעט מוזנח הוביל אותי ברחבי המטרופולין. דירות קטנות וגדולות הוצעו אז במחירים של רבע חדר בעיר זולה בישראל. בסוף התנקנקתי. ישראל שלנו כל כך חזקה, חשבתי לעצמי, כמה טיפש צריך להיות כדי להשקיע במקום אחר? בינתיים הכל פה קפץ, כמעט פי שתיים, ואצלנו מכות. בכל המישורים.
יש מי שיגידו שאני מחליש. יש אופנה כזו לומר ״מחליש״ על מי שמשקף מציאות ואמת. כאילו סתימת האף ועצימת העיניים ישנו משהו. בסוף יש מציאות, והיא מורה על הווה לא משהו ואולי גם על עתיד גרוע יותר, אם לא יהיה שינוי דרסטי. מדינה שלא יכולה להבטיח את שלום אזרחיה ולא פועלת למען אזרחיה, לאן תגיע בסוף?
ההיגיון מוביל למסקנה אחת, אבל גם מחשבות הגיוניות לא תמיד מתממשות למעשים, לא פעם בגלל אמוציות. הרגש הארור. אבא שלי, שבילה חלק מחייו בחו״ל, סיפר תמיד על תחושה של זרות, על הרגע שבו שאלו אותו, גם אחרי שנים ארוכות, מאין המבטא שלו, ועל הגעגוע לישראל שניקר בו בקביעות.
אצלנו זה צף באחת הנסיעות בין ההרים וחופי האי היווני המשגע, שהפך לבסיס הזמני שלנו באוגוסט. פתאום ספוטיפיי מציף את אריק איינשטיין עם השיר “יושב בסן פרנסיסקו על המים". יפה שם, אריק שר לנו. הכל גדול ומרשים בארה"ב. עוצר נשימה. ואז מגיע רגע שהוא פתאום רוצה לחזור לביצה שלו, שעבורו תמיד תהיה חמה ונהדרת.
הבכורה שלי מזמרת את הנעימה. כאילו כדי להרגיז אותי היא חוזרת עליה מאה פעם. מה השיר הזה נתקע לה בראש דווקא עכשיו? מדי פעם היא גם מספרת לנו שהחליטה להאמין באלוהים. מאיפה זה בא באמצע יוון? אולי מהגן. אולי שמעה מחברה. בעולם של ייאוש נתלים אפילו בסימנים. ייתכן שיש פה סימן. רגע מכונן בשקל. הלוואי שנכונו לנו עוד ימים טובים ובעוד כמה שנים ישראלים שקנו פה משהו יסתכלו על יוון ויגידו: ״בשביל זה רצינו לוותר על הארץ? שים לנו עוד אריק ברמקול״. הלוואי.