זה היה אומנם לפני שבוע, אבל נדמה שעבר חודש. קרה יותר מדי, היה טוב בט״ו באב ועם הסופר־מון הכחול והנדיר, והיה גם מפחיד עם הים הסוער והחום המשתולל. כמו שיקוף של מה שקורה לנו בפנים - רק בחוץ.
וכאילו כל זה לא הספיק, בדרך חולצו גופות של חטופים, הפוליטיקה הרימה ראש, הייתה המתנה מתוחה בין שיגורים, וקצרין הופגזה בדיוק כשהיינו אמורים להגיע לשם לבקר עסק של חברים. אחדים מאיתנו נסעו, השאר בחרו להישאר במרכז הבטוח־ לא בטוח, כל אחד מסיבותיו שלו. כל אחד פועל על פי הטריגרים שמפעילים אותו, וזה בסדר. לכולם יש תיאוריות בשאלה מה כדאי לעשות ומה לא. כולם מבינים שהתיאוריות מבוססות רק על תחושות בטן, שלעתים מתערבבות עם פחד. אף אחד לא לוקח סיכון. מצד שני, כולם מבינים שבגלגול הזה יש רק צ׳אנס אחד, ומה אם לא נסתכן?
בימים האלה שעוברים עלינו היו גם: מחבל שהתפוצץ, נוסח תקופת האינתיפאדה השנייה; דרישות לחקור את המחדל, נוסח יום כיפור 1973; התשה ביטחונית, נוסח 1967; טילים בליסטיים, נוסח מלחמת המפרץ. בנס, הפעם לא קרה כלום. והכל ככה בקטנה, סתם עוד יום של חול בשיא הקיץ. היסטוריה של 76 שנה חוזרת בקובץ זיפ מכווץ של 11 חודשים.
למחרת ניסיון הפיגוע בתל אביב, פרסמו שהפיצוץ היה מתחת לשלט שכתוב עליו "עם ישראל חי", "ביחד ננצח", או משהו כזה. חייכתי כי זה הוכיח לי שכולם מחפשים נסים, סימנים נסתרים, גם מי שלא מאמינים שאין מקריות, גם מי שמתווכחים איתי יום־יום ואומרים שאני לא מבינה כלום כי אני מתעקשת להיות אופטימית. איזו עוד ברירה יש לנו?
את אחד מימי השבוע החולף ביליתי בים, גם בשעת זריחה וגם בשקיעה, מתוך ניסיון לראות מה חווה בן אדם נורמלי, למוד הדחקה, במדינה מטורללת קטנה, בפרק זמן שבו החדשות הופכות לישנות. הרבה קרה. בשעה הקצרה שבה הצלחתי להתנתק טוטאלית מהטלפון נכנסו יותר מ־100 עדכונים לטלגרם. בין היתר של אלה שמדווחים על החדשות עוד לפני שהן קורות, בפרסום ראשון ובלעדי עוד לפני שהותר לפרסום.
ובין לבין, בתוך הדרמות החיצוניות הייתה גם דרמה פנימית, שעל אף המודיעין המקדים לא הצלחתי לנטרל. זה היה ויכוח עם חברים על מה יהיה ואיך יהיה, כאילו שלמישהו מאיתנו ניתנה הנבואה. מצאנו את עצמנו מעלים אוקטבות, שהגיעו עד מהרה לטונים גבוהים. השיחה נעה בין תפיסות עולם שונות, שאף אחד לא יכול היה לעמוד מאחוריהן בצורה מוחלטת. כל אחד בטוח שהוא צודק. ואולי בעצם כל אחד מקווה שהוא צודק?
לפעמים אני חושבת שאם היינו מכניסים מצלמה זעירה לזבוב שחג על קירות בתים ברחבי הארץ, והוא היה מתעד את השיחות הקטנות והאינטימיות ביותר, היינו נוטשים בבת אחת את חילוקי הדעות בינינו ואת המריבות. אולי אז, כמו שאומרת הפרסומת עם עידן עמדי, היינו מבינים שכולנו יושבים על אותו מסוק חילוץ, מי במצב טוב יותר ומי פחות. ישנים וערים, פצועים וכאלה שיצאו לכאורה ללא פגע.
לפני כמה ימים הייתי במסעדה בדרום הארץ, שהייתה מלאה עד אפס מקום. אנשים שעברו מספיק עמדו בתור, מהודרים עד שכמעט היה אפשר לחשוב שמדובר באירוע משפחתי חגיגי. בפנים היה מזגן מקפיא והרבה יין, שמיסך את התחושות מאותו בוקר שבו קרו יותר מדי דברים. היה כיף להיות שם ולפרגן להם אחרי חודשים שבהם הכל עמד סגור. בחוץ נחה מיגונית קטנה צבועה ועתירת טריגרים, שהייתה אמורה להכיל אותנו במקרה ש... כולנו קיווינו שלא, ושיעבור בשקט.
לא חשבתי על זה, רק פעם או פעמיים הצצתי בטלפון כדי לוודא שלא קרה כלום. בדרך חזרה הביתה, כאילו המתינו שאחזור, כבר הדביקו אותנו החדשות שדחקו את הידיעות מהבוקר לתהום הנשייה. בשמיים עלה סופר־מון, ירח כחול במזל דלי. הסתכלתי עליו ולא אמרתי כלום לשותפים לרכב. בעיני המתבונן זה יכול היה להיות מראה נדיר לפני עידן חדש או אולי סתם לילה זורח ומתוח לפני עוד בוקר עתיר התרחשויות. בתוך רכב אחד היינו אנחנו, כל אחד ומה שהוא מאמין בו. וזה ממש בסדר.