ברצוני להציע שהחל מהשנה יתקיימו ברחבי ישראל עשרות טקסים אלטרנטיביים לזכר יצחק רבין, שבהם יושם הדגש, בליווי מצגות, על המורשת ועל הסכמי אוסלו, שהניבו בין היתר פרס נובל משותף עם יאסר ערפאת ויבוא 40 אלף טרוריסטים מתוניסיה, שהביאונו עד הלום.
כל טקס אלטרנטיבי כזה יתנהל לפי ראות עיני מארגניו. דגש מיוחד יינתן לדרך הדמוקרטית להפליא שבה הועברו ההסכמים בכנסת, כולל חוק שביטל כלֹא היה פסק דין מפורש של בג"ץ, שפסל את מינויו של גונן שגב לשר תמורת הצבעתו בעד הסכמי אוסלו, בלא כל נקיפות מצפון או הנדת עפעף. לא עוקף בג"ץ – מוחק בג"ץ.
גם במערכת החינוך כל בית ספר יקיים אירועים לזכר רבין לפי ראות עיניו ולפי מיטב הבנתו ותפיסתו. אני מצפה לתמיכה תקשורתית מקיר לקיר בהצעה, וזאת ברוח הסלחנות וההבנה שבה מתקבל מסע החבלה באירוע ההתייחדות הממלכתי לזכר הנרצחים בשמיני עצרת.
זאת, תוך התעלמות מכך שהטקס המתגבש, בלי קשר להיקפו או למתכונתו, איננו אמור להיות אירוע חד־פעמי, המתעצב על פי גחמה חולפת, אלא אירוע מכונן, המקבע מסורת לדורות.
ולכן, ברור כי רק גוף המוסמך לכך אמור לקיימו כדי להעניק לו את המשקל הראוי והמעמד המחייב. ועל פי החוק במדינת ישראל, הרשות המוסמכת שבאחריותה לקיים טקס לאומי ברמה הזו היא הממשלה, מתוקף סמכותה השיורית לבצע כל פעולה שהחוק לא הסמיך גוף אחר לבצעה.
הרעיון לשוב ולהשתמש במשפחות חטופים ובשמן לקיים "טקס אלטרנטיבי" מפלג ומדיר, ולהפוך את הכאב והשכול לקרדום פוליטי לניגוח הממשלה, הוא רעיון עוועים מרושע, ובעיקר בומרנג. שהרי כל פגיעה במעמדו של אירוע הזיכרון הלאומי לאסון הגדול ביותר שפקד את עמנו מאז השואה, פוגעת בראש ובראשונה בזכרם של הנרצחים. וככל שהטקס האלטרנטיבי ימריא, תחריף הפגיעה בקדושת אחדות הכאב.
אבל מארגניו של הטקס הפרטיזני הרי חוזרים ומגדירים אותו כטקס המלכד. במובן מסוים הצדק עמם: האירוע שהם מתכננים אכן יאחד וילכד מקיר לקיר את משתתפי ההפגנה הפוליטית בתחפושת של אירוע זיכרון: מהקרן החדשה, דרך הקפלניסטים, נשים בשחור, קריים מיניסטר והרבה אידיוטים שימושיים.
כל אלה יחדיו, בתוך שאר מנתצי הממלכתיות הישראלית ואחדות העם; אלה שבינתיים, בשם הנאורות הניצבת לנגד עיניהם כל העת, פורקים את לחציהם בלחצים מכל הסוגים על אומנים מפוחדים, החוששים שהשתתפות בטקס של המדינה תרגיז את שליטי התקשורת והתרבות ותפגע בפרנסתם בעתיד.
האלטרנטיביים לא מבינים שחלק מהאומנים המופיעים אצלם עושים זאת עבור חופן נדיב ביותר של שקלים או כדי שלא יבולע להם בעתיד. גם עלי תאנה פרופסיונליים המתייצבים מרצון, כדוגמת חנוך דאום, ובעלי רצון טוב שימושיים כדוגמת עידן עמדי ואחרים, רק מבליטים את ערוות השנאה הצרופה שבבסיס הטקס ה"לאומי" האלטרנטיבי, שמאחוריה מסתתרת כמיהה למדינה אלטרנטיבית, ובעיקר לעם אלטרנטיבי.
בלי שום לגיטימציה
לדאבון הלב, גם לחלק ממתנגדי הממשלה בקרב משפחות חטופים אלה או אחרות לא די בקושי שהם מעמיסים, מרוב אהבה וכאב, על הנושאים ונותנים להציל את יקיריהם החטופים מהשבי, אלא שכעת הם נסחפים לתת יד להשתלחות באחדות האבל והזיכרון הקדוש ביום השנה לאסון הנורא, שאויבינו המתועבים המיטו עלינו.
מתנגדי הטקס הממלכתי לא טרחו להציע, ולו נימוק אחד של ממש, מדוע עדיף טקס סקטוריאלי מפלג על הטקס הממשלתי, למעט התנגדותם הפוליטית לממשלה.
אני מניח שיהיה ניתן למצוא רבים מתומכי הטקס האלטרנטיבי שיאשרו, חלקם אפילו בהתרסה רווית העונג שבשחרור רגשות שליליים, כי לו הייתה כאן ממשלה אחרת, הם היו מתעקשים על קיומו של טקס ממלכתי כאופציה היחידה הבאה בחשבון.
לכן, טוב עושה השרה מירי רגב כשהיא לא מתקפלת ולא מתפתה לפשרות הבאות להעניק לגיטימציה כלשהי לגלגול הנוכחי של הטרור הפוליטי הפסול, המופעל נגד הממשלה.
אבל הסיבה המרכזית לכך שאסור לממשלה לוותר היא לא רק בגלל העיקרון, ולא רק כי אסור להיכנע ללחצים פסולים נעדרי לגיטימיות כלשהי. אלה הם אומנם שיקולים נכונים, ראויים, אבל הם עדיין משניים.
עיקר העיקרים שבגללו אסור לממשלה לוותר הוא משום שכאמור האירוע הזה הוא אירוע מעצב דפוסים לדורות. כמו כן אסור לתת לגיטימציה או הכרה כלשהי לאירוע הפלגני שהאנרגיה רבת־העוצמה המניעה אותו היא ההתרסה ודחף לאו בר כיבוש לחבל בטקס הממלכתי.
לא מדובר ברעשי רקע שניתן לעבור עליהם לסדר היום. חשוב להציג את האירוע הרע הזה במערומיו: הפגנה פוליטית חד־צדדית ומדירה, שכל שתהא רבת־משתתפים ורבת־רושם, כך היא תהיה מפלגת יותר.
וככל שערוצי הפילוג והשיסוי ידחפו אותה חזק יותר, כן היא תדיר ותנכר את האחרים ותפתח פצעים שההגמוניה לא נותנת להם להגליד. זאת, עד כדי העלאתן באוב של השנים הארוכות, שבהן מרבית האזכרות הממלכתיות לראש ממשלת ישראל הנרצח יצחק רבין נערכו כאירוע כיתתי מפלג, שהדיר מהאבל הקולקטיבי את כל מי שלא הסכים להצהיר כי הוא מתאבל גם על ה"מורשת", שלה הוא מתנגד בכל נימי נפשו. אחרת, לא יותר לו להתאבל בצוותא עם חסידי הדרך המדינית שרבין אימץ לאחר אוסלו.
עלייה בסולם הגחמנות
גם מקרב המעטים המצוידים במספיק יושר אינטלקטואלי להסכים איכשהו לבלוע את קיומו של הטקס על ידי הממשלה הנוכחית, הקש ששובר את גב הגמל הוא מינויה של השרה תא"ל (במיל') מירי רגב לנהל את הטקס.
כאן מדובר כבר בעליית מדרגה בסולם הגחמנות. כי מה היא בדיוק ההצדקה לפסילה האישית הזו? שהרי מלבד אי אילו דברי רכילות מיד שנייה ושלישית, המקבלים תאוצה תקשורתית בגין הריאקציה הכימית רבת־העוצמה של התמזגות האובססיות שחרגו מזמן ממתחמי השכל הישר - ביחס לשרה רגב מחד ולמשפחת נתניהו בכיכובה של שרה נתניהו מאידך - לא הוצג כל נימוק ענייני מדוע מינויה של רגב אינו מינוי סביר לתפקיד. זאת מלבד העובדה שהיא לא באה לאופוזיציה טוב בעיניים.
שהרי הטקסים שניהלה רגב עד היום, כולל טקס המשואות המוקלט, היו איכותיים ורגישים ונתנו ביטוי הולם לכל חלקי העם. מה שיוצר רושם שהסיבה להתנגדות לרגב אינה חשש מטקס כושל, אלא להפך, הידיעה שרגב תדע, חרף המכשולים שמציבים בדרכה, להפיק טקס מרגש, מאחד וא־פוליטי, שיאלץ את כל הערוצים לתת לו את המעמד הראוי, פן יצביע הציבור בשלט במעבר לערוצים 14, 15, שישדרו בכל מקרה את הטקס של המדינה.
בייחוד שהחלופה המתגבשת לטקס באופקים הוא טקס פלגני בתל אביב, בכיכובן של הקרן החדשה, עינב צנגאוקר, מטה קפלן ואחים לנשק.
אין לי כל ספק, ובלבם יודעים זאת גם המקטרגים, שרגב תעשה מעל ומעבר להביא לידי ביטוי את המאחד והמכבד, ולתת לכל חלקי הציבור את ליטרת הבשר של הסיפוק הרגשי שלו.
כאשר, נכון, בתוך "שאר חלקי הציבור" יהיה ניתן למצוא גם את אי אילו הישראלים המשונים והמוזרים, אך לא לגמרי בטלים בשישים, שקלוז־אפים של ראש הממשלה ורעייתו נראים להם לא כקונספירציה אלא כחלק מתבקש בכיסוי טלוויזיוני של אירוע ממלכתי, בדיוק כשם שבכל האירועים באולימפיאדה שבהם נכחו, שבו ונראו הנשיא עמנואל מקרון ורעייתו בצילומי תקריב, אף שאינם ספורטאים.
עם כל זאת, מן הראוי שבניסיון לאחות את הקרע, תשוב השרה ותזמין כל גורם מעוניין להשתתף בעיצוב האירוע הממלכתי לשולחן עגול, ואפילו שתודיע שאם יבוטל הטקס המפלג – היא תשקול מחדש את עניין השתתפות הקהל.
אני הייתי רוצה לראות באופקים ביום האירוע נציגי קהילות מכל הארץ ומהתפוצות משתתפים בחוויה עוצמתית שלא תישכח. ולראשי המפלגות שבאופוזיציה נולדה עוד הזדמנות פז להתעלות ולהוכיח שיש בכוחם לקרוא לארגוני ההתנגדות השונים להניח את ידם, לפחות לרגע קדוש אחד של התעלות, מזריעת ריב ומדון. וצריך לזכור גם שגשמי זלעפות מן השמיים באוקטובר שכיחים יותר בתל אביב מאשר באופקים...
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]