"בהחלטה גורלית, בתחשיב פוליטי מוטעה אחד, ובסופו של דבר אסוני, רוזוולט פתח את הקדנציה השנייה שלו במתקפת פתע על אחד מהמוסדות הכי מקודשים באמריקה, בית המשפט העליון". זה ציטוט מתוך הספר "חופש מפחד", על העם האמריקאי בשפל ובמלחמה, 1929־1945. עמוד שלוש מאות ומשהו מתוך כאלף. כלומר, ספר עבה, שרובו על הקדנציה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. ואנחנו עדיין בחלקה הראשון.
הנשיא בשיא כוחו, אחרי מערכת בחירות קלילה, שבה הביס את יריבו הרפובליקני אלף לנדון ב־46 מתוך 48 מדינות, וזכה ב־523 אלקטורים מתוך ה־531 שהיו אפשריים אז (היום 538). והניצחון משכר. והנשיא מחליט לאוורר את התסכולים שלו על בית המשפט העליון, שמפריע לו לקדם את הרפורמות של ה"ניו דיל" בעוצמה ובמהירות שהוא רוצה.
שקר ההגירה הגדול: המספרים האמיתיים מאחורי היורדים מהארץ
האריס מובילה? ממש אל תספידו את טראמפ – וזאת הסיבה
בתחילת פברואר 1937 רוזוולט "הדהים את הקונגרס במסר מיוחד". הנה, כך הוא דיבר על המסר הזה חודש אחר כך, בשיחות המפורסמות "ליד האח" ששודרו לכלל האומה. "בתי המשפט מעמידים בספק את יכולתו של הקונגרס הנבחר להגן עלינו מפני קטסטרופה בהתמודדות ישירה עם האתגרים החברתיים והכלכליים המודרניים שלנו. אנו נמצאים במשבר ביחס ליכולת שלנו להמשיך להגן על האזרחים". את הנהגת אמריקה המשיל לשלושה סוסים המושכים את המחרשה. הנשיא וצוותו, הקונגרס הנבחר ובתי המשפט. שניים מהם, אמר, מושכים יחדיו. השלישי – בית המשפט – אינו עושה זאת.
הנה, כך אמר הנשיא המאוד דמוקרטי, לכאורה, יריבו האידיאולוגי המובהק של העולם הכביכול־שמרני שהייתם מצפים לו מממשלת ישראל הימין־מלא־מלא: "בשנים האחרונות בית המשפט טען לעתים קרובות יותר ויותר ובעזות מצח גוברת יותר ויותר שיש לו סמכות להטיל וטו על חוקים שהתקבלו על ידי הקונגרס ובתי המחוקקים של המדינה". שום דבר חדש לא המצאנו. כך נראים תמיד – כך נראו תמיד – מנהיגים שבתי משפט מצרים את צעדיהם. משמאל ומימין.
אפשר לזהות את השתקפות מעשהו של רוזוולט במסר החד של שר המשפטים יריב לוין, קצת לאחר בחירות 2022 בישראל. ניצחנו בבחירות – עכשיו נתקן את בית המשפט. אותה התנפלות, אותה תדהמה, אותה התנגדות, אותה בלימה. אולי לוין למד את ההיסטוריה של רוזוולט, והחליט לחקות את המהלך שלו. רק חבל שלא קרא את הספר עד סופו. כי סופו של המהלך אומלל.
אבל עד שהגיע הסוף, לוין היה יכול להזדהות כמעט עם כל מילה. "צריך להיפטר מהחברים הנוכחיים בבית המשפט העליון", יעץ לרוזוולט שר המשפטים שלו, הומר סטיל קאמינגס. לנוכח הטענות ארוכות השנים על "עליונות בית המשפט", התוכנית של רוזוולט – כותב ההיסטוריון דיוויד קנדי – "התבלטה לא בנועזות שלה אלא במתינות שלה". היא הייתה "סיכון מחושב, ולא בלתי סביר", אלא שהנשיא האמריקאי לקה ב"הערכת חסר של כוח הנאמנות הציבורית לתפקידו המסורתי של בית המשפט". שר החקלאות, ולימים סגן הנשיא הנרי וולאס, סיכם את האפיזודה כך: "כל הניו דיל עלה בעשן כתוצאה מהקרב על בית המשפט העליון".
אם לוין מבקש למצוא נחמה בשיעור ההיסטוריה הקצר הזה, הוא יכול לשאוב אותה מכך שרוזוולט אומנם לא ניער את בית המשפט כפי שרצה, אבל המשיך לנצח בעוד שתי מערכות בחירות, וגם במלחמה אחת – מלחמת העולם השנייה. אם לוין מבקש למצוא לקח בשיעור הזה, אולי הלקח הוא שלפעמים כדאי לדעת להפסיד, לוותר, לחפש מטרה חדשה, ושלפעמים – בעיקר כשיש מלחמה גדולה – כדאי לשנות את סדר היום.
הדבקות המקודשת שלו ברפורמה משפטית, שנראתה חסרת אחריות ומופקרת גם לפני שנה, נראית כמעט מופרעת בשעה שישראל סופרת מדי יום את מתיה. הרי אמרו לנו – הסבירו לנו – שקשה לישראל לפתוח במלחמה בלבנון, נגד חיזבאללה, משום שקשה לנהל שתי מערכות במקביל. בא לוין והוכיח שאפשר: הוא יילחם בבית המשפט כאילו אין מלחמה בעזה ובגבול הצפון. אז הנה, נפתחה חזית שנייה, רק לא במקום הנכון.
חיזבאללה? זה קל!
הציבור יכול להרשות לעצמו מה שלמקבלי החלטות אסור לעשות, או לפחות מוטב שלא יעשו. הציבור יכול לומר דבר והיפוכו. בעצם, גם מקבלי החלטות יכולים. מה שהם לא יכולים, לפחות במידה שהם רוצים להצליח בתפקידם, זה לעשות דבר והיפוכו. לומר ההפך מותר – לעשות ההפך לא מומלץ, גם אם הציבור ממליץ לעשות ההפך.
וכל זה הקדמה קצת מעורפלת לעיון בנתונים. אם זה לא היה כל כך כואב, זה היה כמעט מצחיק. הנתונים הם של המכון למחקרי ביטחון לאומי, מתוך הסקר החודשי. על מה הם מלמדים? על כך שאזרחים יכולים להחזיק בראשם דעות שמתנגשות אלה עם אלה, בלי להרגיש שהן מתנגשות אלה עם אלה. על כך שאזרחים הם לא יועצים טובים למדיניות, כי אינם מחזיקים תמונת מציאות מלאה וקוהרנטית. אפילו לא ביחס לנושאים שעומדים בראש מעיניהם ובראש סדר היום. אפילו לא בנושאים של חיים ומוות. הנה, ראו את המקבץ הבא.
שאלה: לדעתך, האם מטרות הלחימה בעזה יושגו? החוקרים שואלים את השאלה הזאת מדי חודש בנוסח הזה, והיא דומה במידת מה לשאלה שגם אנחנו שואלים כאן כל חודש, אבל בצורה קצת אחרת: מ־1 עד 5 - כמה אתה מאמין שישראל תנצח במלחמה? גם המגמה של התשובות דומה. בנובמבר, כ־70% מהמשיבים היהודים סברו שישראל תשיג את מטרותיה בעזה. מאז חלה שחיקה, והיום שיעור המשיבים הסבורים שהמטרות יושגו (וכמובן, מותר להניח שלמשיבות ולמשיבים אין בהכרח אותן מטרות בראש) הוא קצת מעל מחצית. יושגו במלואן: 10%. יושגו במידה די רבה: 43%.
ואם תפרוץ מלחמה בגבול הצפון, האם לדעתך צה"ל ינצח או לא ינצח בה? זו כבר שאלה אחרת. לפני שנשיב עליה כדאי לחשוב. מי חזק יותר, חמאס או חיזבאללה? נדמה שהתשובה ידועה לכולם – חיזבאללה הוא כוח חזק יותר. והיכן יש לישראל כושר תמרון רב יותר, בשטח הקטן והמבודד של עזה, או בלבנון, שיש לה גיבוי איראני, ושהמלחמה איתה תהיה מלחמה בארץ זרה? נדמה שגם כאן התשובה ברורה. בעזה אפשר לעשות יותר מאשר בלבנון. ומי יכול לגרום נזק רב יותר לעורף הישראלי, מה שיאלץ את הממשלה לקצר את המלחמה ולהסתפק גם בפחות מניצחון ברור? חִזרו למלחמת לבנון הראשונה, ואז לשנייה, והתשובה תתברר מאליה. בלבנון לא מנצחים באופן ברור, בלבנון מגיעים להסדר, או מקיזים דם עד שיוצאים.
עכשיו קחו את העובדות הללו – ונניח שאתם מסכימים רק עם חלקן ולא עם כולן, בכל מקרה ברור שהראשונה (חיזבאללה חזק יותר) באמת לא שנויה במחלוקת – ושאלו שוב: האם צה"ל ינצח בגבול הצפון?
ההיגיון הפשוט אומר כך: מכיוון שחיזבאללה יותר חזק, והמלחמה נגדו עדיין לא נפתחה, הסיכוי של ישראל להשיג את מטרותיה בלבנון, אם תפתח במלחמה, יהיה יותר נמוך מהסיכוי שלה להשיג את מטרותיה בעזה. כלומר – אפשר היה לצפות שאם בשאלה על הסיכוי להשיג את מטרות הלחימה בעזה יש בערך מחצית מהמשיבים שמגלים אופטימיות יחסית, בשאלה על ניצחון אפשרי בלבנון שיעור המשוכנעים בניצחון יהיה נמוך יותר, או לכל היותר זהה.
אבל בסקר של המכון למחקרי ביטחון מתחולל פלא. וזו לא בעיה בסקר, זו בעיה בראש שלנו, המשיבים. בסקר מתברר שאומנם רק מחצית מהמשיבים סבורים שישראל תשיג את מטרותיה במלחמה בעזה, אבל – שימו לב – 76% מהמשיבים סבורים שישראל תנצח את חיזבאללה בלבנון. ובמילים אחרות: הרבה יותר ישראלים חושבים שישראל תצליח במלחמה נגד הכוח החזק יותר, שעוד לא ספג הרבה, מאשר שתצליח במלחמה נגד הכוח החלש יותר, שכבר ספג הרבה מאוד.
הגיוני? ננסה כמה הסברים ותירוצים אפשריים.
ראשון: זו לא בדיוק אותה השאלה. בראשונה שואלים על "השגת מטרות המלחמה", בשנייה שואלים על "ניצחון במלחמה". אז אם מחפשים הסבר, אומנם קצת דחוק, אפשר לומר שהמשיבים סבורים שגם נגד חמאס ישראל מנצחת, אבל שניצחון אין פירושו השגת המטרות. ומכאן מתחייבת כמובן שאלת המשך: אם לא השגת המטרות, מה משמעות הניצחון? אבל נניח לשאלה הזאת, ונשער שייתכן שההבדל בנוסח השאלות הוא המפתח להבדל הגדול מאוד ברמת הביטחון בניצחון.
הסבר שני: בחמאס אנחנו כבר נלחמים זמן רב, ורואים את התוצאות. רואים שצה"ל עושה הרבה מאוד, ורואים שזה לא מספיק להשגת המטרות שהוגדרו. חלוף הזמן שוחק את האמונה. לכן, יש פחות אמונה בניצחון על חמאס. לבנון היא סיפור אחר. בלבנון ישראל עוד לא באמת נלחמה, ולכן אין שחיקה באמונה, ואין תחושה שאי אפשר להשיג את המטרות. כמובן, חשיבה מהסוג הזה מחייבת הפרדה מנטלית של הזירות. כאילו אנחנו לא יודעים שחיזבאללה חזק מחמאס. כאילו כל מה שאנחנו יודעים זה שעם חמאס הולך קשה ועם חיזבאללה עוד לא ניסינו. אם זה ההסבר, הוא לא כל כך טוב.
הסבר שלישי: בעזה המטרות שאפתניות יותר, וכוללות גם הדחה של חמאס ככוח שלטוני, גם פירוקו מנשקו, וגם החזרת חטופים. בלבנון, המטרות יהיו צנועות. כל מה שישראל צריכה כדי לרשום ניצחון הוא לאלץ את חיזבאללה לסגת מעט צפונה, אולי מצפון לנהר הליטני, ולא לשבת יותר על הגדר. כשהמטרה פשוטה יותר, גם תמונת הניצחון המתבקשת ברורה יותר.
בניגוד לחמאס, שירצה להילחם עד טיפת הדם האחרונה, כי המטרה היא חיסול מוחלט שלו, לחיזבאללה לא יהיה אינטרס להילחם עוד ועוד, כי מוטב לו (אם באמת יפסיד בקרב) לסגת קצת צפונה ולהיערך לסיבוב הבא (כי ישראל לא תשאף לפרק אותו לגמרי מנשקו, או להוציא אותו מלבנון).
האמת היא שזה כבר הסבר יותר טוב. אני מתקשה להניח שכל המשיבים האופטימיים ערכו בראשם את התחשיב הזה כאשר נתנו תשובה חיובית יותר ביחס ללבנון מאשר ביחס לחמאס. אבל אם זו הסיבה לכך שנתנו את התשובה שנתנו, אפשר בהחלט לקבל אותה. יש בה היגיון.
אולי יש עוד הסברים אפשריים לעמדות הציבור, אולי יש עוד סיבות לתשובות הציבור, שלפחות במבט ראשון נראה שאינן מתיישבות זו עם זו. כך או כך, קשה לחלץ מתשובות כאלה מתכון למדיניות. הקברניטים מוכרחים לזכור שחיזבאללה חזק מחמאס. הם מוכרחים לזכור שיש לישראל קושי להשיג את מטרותיה מול השחקן החלש יותר. זה לא אומר שהם צריכים לוותר על מלחמה בלבנון.
ייתכן בהחלט שלישראל אין מנוס מלהיכנס למלחמה נרחבת בלבנון (כפי שרוב קטן בציבור היהודי חושב). ובכל זאת, זה אומר משהו: את מטרות המלחמה הזאת כדאי להגדיר טוב יותר, ואולי גם ביתר צניעות, לעומת מטרות המלחמה בעזה. אם כך ייעשה, ייתכן שרמה דומה של הצלחה – בלבנון בעתיד כמו בעזה בהווה – תביא רוב גדול יותר של הציבור להאמין ביכולת להשיג את מטרות המלחמה. כי המטרות הצנועות יותר מראש פשוט יושגו.
שנת לימודים פורייה
לפעמים לא צריך לכתוב מאמר חדש. לפעמים אפשר לשלוף מהארכיון את המאמר שנכתב בדיוק לפני שנה. פתיחת שנת הלימודים, עוד לפני המלחמה, עוד לפני המפונים, עוד לפני שרן ארז כן או לא הגיע להסכמות עם משרד האוצר, עוד לפני שהיה לגמרי ברור שיואב קיש הוא יואב קיש.
בלי להשקיע אנרגיה נוספת, רק להושיט יד לארכיון:
הנה מה שיש לומר על החינוך הישראלי של היום: אלפים רבים של עובדי הוראה מנסים להחזיק אותו בציפורניים, אבל קשה להם מאוד. המערכת תזזיתית. ההורים תובעניים. הילדים לא ממושמעים. הכיתות גדולות. החינוך בישראל אינו מנוהל. מצד אחד, משרד החינוך גדול, חזק, וכאילו שולט. מצד שני, הוא לא שולט בשום דבר. הוא מסורבל, פזרני, שיגעוני.
מצד אחד, בתי הספר אמורים להיות כפופים למשרד החינוך. מצד שני, בתי הספר הטובים הם אלה שיכולים פחות או יותר להתעלם ממנו, ולעסוק בשלהם. זה חינוך שלא נותן מספיק כוח למערכת המרכזית לנהל אותו – ולא נותן מספיק כוח למערכת המקומית לנהל אותו. זה חינוך שלא יודע להציב יעדים ברורים לטווח ארוך ולעמוד בהם.
להורה הישראלי שמאמין במערכת חינוך ממלכתית, אבל מתעקש להכין את ילדיו לחיים, המערכת מציבה דילמה: אם ייצמד לממלכתיות – החינוך כנראה לא יהיה מוצלח. אם החינוך יהיה מוצלח – כנראה שהוא לא יהיה מיושר לפי האידיאל הממלכתי. כלומר, המערכת מבקשת מההורה לבחור בין טובת ילדיו לבין המעשה האידיאולוגי הנכון.
אם מחפשים אנלוגיה, אולי החינוך שלנו הוא כמו הלינה המשותפת בקיבוצים של פעם – טוב לאידיאל, רע לילדים. מה קרה ללינה המשותפת אנחנו יודעים. גם מערכת החינוך הממלכתית בדרך לשם. הורים שיש להם יכולת, שיש להם מודעות, יבחרו בילדיהם.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, בספר "Freedom from Fear" מאת
David M. Kennedy, באתר של Miller Center, בארכיון "מעריב".
[email protected]