1. אני מתעוררת בשש וחצי בבוקר, הפעם, בשונה מהיקיצות של אוגוסט הארוך כל כך, זו יקיצה טבעית. ביום חופשה רגיל, גפן קמה ממיטתה הקטנה, מגיעה אל המיטה שלי כשתלתליה מבולגנים ומצחיקים, מתפנקת עליי ומבקשת תה בבקבוק וכמה עוגיות.
אבל הפעם היא עדיין ישנה. ניצלנו מעולה את כל היום האחרון של החופש הגדול, אולי אפילו קצת הגזמתי. לקחתי אותה לפארק של רוי בוי ליד פלמחים, סיפרו לי שיש שם כמה ביתנים שמדמים בהם את הדרדסים וגרגמל ענק כזה ששוכב באמצע היער.
"נתניהו, חשבת שהעם מטומטם?": זה מה שציר פילדלפי היה אומר לו יכל
ידידותי למשתמש: תקציב ההישרדות שהציג שר האוצר סמוטריץ'
אחר כך היינו במסעדה עם חברים ולבסוף, ב־14:00, כשהיא עייפה, שאלתי אותה: “גפן, בא לך ללכת לסופרלנד?". ידעתי שב־19:00 היא תירדם לי כך או כך, אז למה לרבוץ סתם מול הטלוויזיה? כן, באמת הגזמתי.
הראיתי לה את הסופרלנד ביו־טיוב, את קרוסלות הסוסים המסתובבות, את הגלגל הענק ואת חנות המזכרות שם. היא התלהבה. “גפן, את נראית לי עייפה, את בטוחה? אפשר לשמור את זה לפעם אחרת". היא כבר הייתה להוטה. “ואת לא תפחדי? הרי בקניון את מתיישבת על המתקנים אבל לא מרשה לי להפעיל אותם". “לא, אמא", אמרה לי, “אני כבר גדולה".
נסענו לסופרלנד, בדרך שמענו את “השירים, המשחקים, איפה הם עכשיו?" של עוזי חיטמן, אני מנסה לתת לה כמה שיותר מילדותי (לפחות מהצד המואר שלה), מהשירים שעליהם גדלתי, מהחגים. אנחנו גוזרות, מדביקות וחוקרות, ויש אפילו כמה שירי ארץ ישראל שהיא מכירה, האהוב שבהם, אגב, הוא “אילו ציפורים".
אמהות צעירות, מניחה שגם סבתות, לא יצטרכו להמשיך לקרוא מפה, הרי יהיה ברור להן שזה נחל כישלון חרוץ. היא לא עלתה על אף מתקן, פחדה מהכל, שכן היא רק בת 3 וחצי, והיה לה חם כל כך עד שרק רצתה לקנות הפתעה בחנות המזכרות ולשוב לרכב. איזה בזבוז משווע של כסף. בדרך הביתה שוב שמענו את אוסף שיריו של עוזי חיטמן והיא נרדמה לה לאטה.
2. אוגוסט הזה התיש אותי. עברתי דירה בשיא החום לעיר שאני לא מכירה, לא הספקתי לרשום את גפן לאף קייטנה וממילא היא קטנה מדי, והייתי צריכה לעבוד בין לבין. העבודה שלי לא מונוטונית, היא זקוקה לרגש, יצירתיות ודמיון פורה. לא תפקדתי, היה לי קשה כל כך, את כל האנרגיות שלי נתתי לה, ללמידה, ליצירה ולבילויים.
רגע לפני שעברנו לחריש נחתם הסכם מסוים שאומר שאני האפוטרופוס הבלעדי של הילדה ושאין לי כל טענה כלפי הצד השני, גם לפני כן עשיתי הכל לבד, אבל הפעם, המחשבה הזאת והעובדה שהיא מעוגנת בהסכם, הגבירו את העייפות פי כמה. אני לא מתחרטת, צברנו חוויות נפלאות ומאחדות.
3. נחזור לבוקר 1 בספטמבר. כל כך חיכיתי לזה, היא נכנסה לגן עירייה חדש, קניתי לה תיק עם תמונה שלה עליו, בקבוק של מיני מאוס, והשנה, בניגוד לשנים שבהן הייתה בגן פרטי, אני צריכה להכין לה בכל בוקר קופסת אוכל עם דברים טובים ומזינים. החלטתי לתת לה לבחור מה לשים בקופסה ביום הראשון, כדי לרכך לה את המעבר. אני מתביישת לכתוב לכם מה ביקשה - פסטה לבנה, זיתים ו...מוכנים? קבנוס. כן, יש לי ילדה שמכורה לקבנוס ולנקניק.
4. ניגשתי למטבח והכנתי לה את קופסת האוכל שביקשה. ארזתי הכל בתיק החדש, הכנתי את הנעליים החדשות שקנתה לה אחותי, חליפה צבעונית ויפה וקוקיות לשיער. הערתי אותה. “אמא", אמרה אפופת שינה, “היום גן חדש?". “כן, גפן שלי, בואי לראות את התיק". היא נעמדה ומיד רצה אל הסלון.
5. בכניסה אל הגן החדש שלה, כשהיא לבושה יפה כל כך ושמחה, שכן גם היא מיצתה את החופש המוגזם הזה, הרגשתי שחסר משהו. פינות היצירה והבובות חדשות, גם העיר חריש די חדשה, אז זו נגזרת טובה של זה. הגננות היו לבביות וכל הילדים היו לבושים יפה, היו קולות בכי רבים מכאלו שהפרידה הייתה קשה להם, והיו כאלו שזה עבר להם בקלות יתרה. למדתי כבר להכיר את בתי, מיד חיפשתי לה חברה חמודה ומצאנו, כך היה קל יותר. אבל משהו היה חסר ולא הבנתי מה.
“שמת לב שאין מוזיקה? מוזר, בשנה שעברה היה פה כמו הפנינג קטן", אמר לי אחד האבות שזו שנתו השנייה של בנו בגן. “יכול להיות שזה בגלל מה שקרה אתמול?", שאלתי. “אני מניח", אמר. לא פנינו לסייעות לקבל תשובה. אם המוזיקה לא נשמעה בגלל החטופים שנרצחו על ידי בני העוולה, זה מתקבל על הדעת לחלוטין.
6. אני מרגישה כבויה. האירועים המשמחים האלו כבר לא שמחים, גם לא העדליידות, החגים, החוגים המשפחתיים, הנשיקות, הסקס, היין, הכתיבה, כלום כבר לא מרגש אותי. בנעוריי בחולון נהגתי ללבוש חולצות טריקו עם סמל צה"ל עליהן, או כל מיני תמונות של מנהיגים מתולדות הציונות. היו לי חולצות של בגין, גולדה והרצל וגם כמה של חילות צה"ל. זה הצחיק את בני כיתתי, קראו לי פטריוטית, היו כאלו שקראו לי בן־גוריון או חנה סנש. אבל אהבתי את זה, כי אהבתי את מדינתי עד זוב דם, באמת.
7. אני לא יודעת אם היום אני אוהבת אותה באותה העוצמה, וזה חלחל לי דווקא שם, ברגע ההוא בגן הילדים. אם המדינה לא מחבקת את צאצאיה, איך אוכל לזכור לה חסד נעורים? איזה עתיד יש להם פה? אני מסתכלת על הבנים בגן, מי לחיים טובים, משמחים, תקינים ומי אל הגרדום המלחמתי? נגזר עלינו לחיות על החרב, זה לא היום, זה מתמיד, אבל גם בין לבין הכל רקוב, כלכלית, מורלית, חברתית, אז לשם מה?
8. הגננת אמרה לנו שמכיוון שזה היום הראשון, אנחנו צריכים לצאת, לתת להם להסתגל בעדינות ולשוב ב־10:00 לקחת אותם. חיבקתי את גפן והלכתי. לא בכיתי כמו הרבה אמהות שכן, זה לא שלא התרגשתי, פשוט חיינו כולנו בשנה הארורה הזאת בין רגשות ומהלומות כל כך חזקים, עד שהפשטות כבר לא מנצחת ולא מאפילה על כלום.
9. אנחנו צריכים אותם בבית, את אלו שנשארו שם. אני לא אוהבת לכתוב פוליטיקה, אבל זו דביליות גמורה להתהדר במילה כמו “ניצחון". הפסדנו. הפעם, לצערי, הפסדנו. אז לפחות בואו נשיב את מי שנחטף, נאנס, הוכה והושפל, וניתן לו להשתקם בין זרועות יקיריו. וגם הנערים שמחפשים אחריהם במנהרות, במחילות ובשטחים ההרוסים, גם הם צריכים להיות עם הוריהם. זה חייב להיפסק, אם לא נקבל כולנו טיפול ראוי בקרוב, לא יישאר פה אדם.
10. ב־10:00 בדיוק באתי לאסוף את גפן. היא רצה אליי וקופסת האוכל בידה. “אמא, סיימתי הכל, היה לי טעים", היא אמרה, חיבקתי אותה חזק־חזק. “אמא", שאלה, “אפשר לבוא לפה שוב מחר?". “בטח", אמרתי ושמחתי שהיה לה טוב. אחר כך נסענו הביתה, נתתי לה את הטאבלט שלה, שתצפה בסרטונים מצחיקים וישבתי אני לצפות בחדשות. הוריו של הירש הופיעו ראשונים.