"נניח שג'ון לנון היה בחיים", הוא חושב לעצמו כשהוא משרך את דרכו בכפכפים, מכנסיים קצרים, חולצה מהוהה וכלבה אחת, כבר לא צעירה.
“נניח שלנון היה חי", הוא מזכיר לעצמו היכן נעצר בטרם החל לתאר את הסטיילינג שאין להתרחק עמו יותר מ־200 מטר מהבית, “סביר להניח שהוא היה מאשים את ישראל ברצח עם". ומשם הראש כבר רץ: “נניח שלנון, כמעט בן 84, אפילו לא היה מחורפן אנטישמי כרוג'ר ווטרס, אלא רק תמהוני נוסח אריק קלפטון, ונניח שהיה מנגן את ‘אימג'ן' עם גיטרה בצבעי דגל פלסטין. מה הייתי עושה? האם הייתי גונז את כל השירים היפים שנחתמו תחת הקרדיט המשותף לנון-מקרטני, פס הקול של חיי? האם הייתי נמנע מלהשמיע אותם בשעה השבועית שתחנת רדיו בישראל החליטה לאפשר לי בה מיקרופון פתוח ועריכה מוזיקלית?".
ועם המחשבה הזאת, שגורמת לו לפתע להרגיש אשם, כאילו זה עתה גילה למארק צ'פמן היכן ממוקם בניין דקוטה, הוא מגיע אל סוף הרחוב ופונה שמאלה. בסתר לבו הוא מודה ללנון לא רק על שהואיל למות בטרם יהפוך לפרו-פלסטיני, אלא גם לדיון המוזר שפתח בדמיונו, שעזר לו לעבור את העלייה הקטנה שבתוואי המסלול הקבוע של הכלבה. לא, סיבולת הלב־ריאה שלו עודנה בסדר גמור, בטח ביחס לאיש כבד גוף (פעמיים בשבוע הוא רץ כמעט 11 קילומטר במכון הכושר, אומנם מול מסך ובחדר ממוזג - ועדיין...). זו רק הטיית הגוף בעלייה שגורמת לו לכאבים קשים בגב התחתון.
והנה, בזכות השיר החי של הזמר המת, כמו שכתב פעם יענקל'ה רוטבליט לשמוליק קראוס, כשהאחרון היה עדיין זמר חי בעצמו (אם כי כבר קצת מת מבפנים - כמו שרק גבר שאיבד את אהובתו באשמתו יכול להיות) הוא הצליח לגמוא את העלייה, אפילו חדל באמצעה מדשדושו המוכתב בידי מיחושי הגב, כדי להזדקף ולנפח את החזה, כשחלפה מולו שכנה מצודדת, ממהרת לאיזה יוגה או פילאטיס, מזרן מגולגל מבצבץ מתיק הגב שלה.
“באיזה גיל מפסיקים לנפח את החזה ולשמור פאסון בקרבת נשים יפות?", הוא תוהה - וכמעט עולץ רק על עצם התהייה: אני חרמן משמע אני קיים!
והנה כבר הגיע לירידה. הגוף מושך במורד, נעצר רק כשהכלבה מנסה לפענח את המסר האחרון שהותיר עבורה נבחא־קולגה בתוך שלולית שתן. הרגליים בולמות, אבל הראש כבר רץ: “ולאן הולכת כל האנרגיה הזאת, שמעסיקה אותנו ללא הפסקה מגיל הנעורים ועד הגיל שבו תמה התשוקה?".
כך, מחשבותיו נודדות אחר זמרים מתים ונשים חיות, הוא משלים כמעט שלושה רבעים של המסלול, כמזחלת שלג של איש אחד, לא קטן, רתום לכלבה כנענית. תכף יפנה שמאלה, אל החלק האחרון של המסלול. פתאום הוא מבחין בתכולת דירה מונחת על ספסל בפינת הרחוב: ספה ישנה, כמה כריות, צנצנת אבקת קפה חצי מלאה, כמה כוסות, סכו"ם, שניים-שלושה מלבושים וחשבון חשמל אחד שלא ישולם כבר לעולם, אף שמישהו בסוף תמיד משלם את החשבון.
הוא מתבונן בפריטים ומנסה לפענח: מעבר דירה של אנשים שפתחו פרק נדל"ני חדש בחייהם, או אולי של זוג קשישים מדירה משלהם אל אחד ממתחמי הדיור המוגן? ואולי מישהו, סביר יותר להניח מישהי (כך הוא מסיק על פי פרטי הלבוש), הלכה לעולמה - ויורשיה באו לפנות את הדירה בטרם תימכר או תושכר?
המחשבה הזאת ממלאת אותו עצב גדול, מביט במה שנראה כשארית מחייו של אדם אחר - וגוזר על עצמו: האם אחרי שכל ילד ייקח לעצמו מזכרת תצטמצם כל הווייתו לערימה קטנה על ספסל בפינת הרחוב? הטלפון רוטט בכיסו. אזעקת שווא: איזה “פוש" שעניינו בהלת הכרטיסים להופעת האיחוד של אואזיס. לא שיש לו משהו נגד, אבל כל הטרפת הזאת נראית לו קצת תמוהה.
הוא דווקא אוהב את המוזיקה - ופעם אפילו השמיע למישהי את "Don’t look back in anger" כדי להראות לה שהפזמון האלמותי “And so Sally can wait", הוא משהו שרק מי שבילה שעות מחייו ביציעי הכדורגל (למרבה האימה, במקרה דנן, ב"מיין רואד", האצטדיון הישן של מנצ'סטר סיטי השנואה), יכול לכתוב. הוא אפילו לא זוכר אם הניסיון להרשים צלח. בעצם הוא כן זוכר, אבל מעדיף שלא להזכיר, אפילו לעצמו.
ואף שהגיע אל המטרים האחרונים של הטיול עם האחים גלאגר, כשהוא מטפס במדרגות, הולמות ברקותיו דווקא המילים של השיר שמהווה בעיניו שילוב מושלם בין הליריקה של לנון לווירטואוזיות המלודית של מקרטני, השיר על אלינור ריגבי, שאוספת את האורז מרצפת הכנסייה ועל האב מקנזי שכותב מילים לדרשה שאיש לא ישמע לעולם.
“מאיפה באו כל האנשים הבודדים ולאן הם שייכים?", הוא שואל את עצמו, במילים שלהם, רגע לפני שיפתח את הדלת בתקווה להשאיר את הבדידות בחדר המדרגות.