במהלך הקיץ האחרון יצא לי להסתובב לא מעט בארצנו, במסגרת הקרנות של “הצ'ופצ'יק של הקומקום" - הדוקו על הגשש החיוור שהייתי מיוצריו - במגוון רחב של יישובים. המיזם, מבית האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, נועד להפגיש בין יוצרים וקהל. הסרט כולו מוקרן, ובסיומו היוצר עולה על הבמה, מספר על הפרויקט ועונה לשאלות הצופים. בתום השלב הפורמלי הזה מגיע הרגע המעניין באמת שבו אני יורד מהבמה, מכין לעצמי נס קפה ומשוחח עם האנשים. ותמיד, ת־מיד, שואלים אותי כמה מהם בקול רועד ועם דמעות בעיניים: “תגיד, מה קרה לנו? מה נהיה מהמדינה שלנו? איך זה קרה?".
השאלות האלה נשאלו בהוד השרון. בנאות הכיכר. בחוף הכרמל. בגבעת זאב. בגבעת ברנר. בחריש. ועוד. שאלו אותן חילונים ודתיים. שמאלנים וימניים. כמעט כולם, בני 65 ומעלה. בהתחלה, לא הבנתי למה הם פונים דווקא אליי. כאילו שאני מייצג משהו. אבל אז נפל לי האסימון (אני מתאים את המושגים לקהל). מבחינתם, אני הדבר הכי קרוב לגששים. והגששים הם נציגי הקונצנזוס. מדורת השבט במיל'. הממלכתיות הישנה. וזה בעצם הסיפור שמאחורי השאלה. חורבן הממלכתיות.
רבים מחבריי ומהקולגות שלי נוהגים לכנות אותי “הממלכתי". ביטוי של חיבה המהולה בציניות. ולעתים גם לעג. סוג של - יושב על הגדר. רגל פה רגל שם. לא מוכן לבטא דעה נחרצת ו"ללכת עד הסוף". ולחלופין, פתי תמים שעוד לא הבין מה מתרחש סביבו. אלא שמבחינתי, גישה ממלכתית היא לא בריחה או פחדנות, אלא ניסיון אמיתי לשמור על כללי המשחק הבסיסיים של המקום הזה. מתוך תפיסה שברגע שאלה יישברו, תיגמר המדינה. ואני חייב לקבוע בצער, גם כאופטימיסט מושבע, שאנחנו בדרך לשם.
תמיד היה פה קשה. ותמיד היו פה מחלוקות אידיאולוגיות עזות. וביטויי שנאה ואלימות. אבל נדמה שבשנים האחרונות גם ההסכמות הבסיסיות ביותר נסדקות. וזה נכון לכל המחנות הפוליטיים. ממשלת הימין הנוכחית יצאה לדרך בגישה בסיסית של אצבע בעין. עשתה כמעט הכל בנימה של - עכשיו נראה לכם מה זה. נאומים מפלגים ומתגרים. מדיניות מפלה באופן מכוון. ובעיקר - הרפורמה המשפטית, שגם אם כללה חלקים שיכלו לזכות בהסכמה רחבה נכתבה ושווקה לציבור באופן הכי דווקאי. ממשלת “לשרוף את המועדון".
מנגד, גם במחנה השמאל החליטו להבעיר את הממלכתיות. אם זה בחרם הגורף על נתניהו, ולמעשה, על כל מי שתומך בו. הניצול של עמדות בכירות וקריטיות בצבא כדי להשליט את דעתם, בנימוק של - הממשלה חצתה את הקווים האדומים, אז אין לנו ברירה. כאילו שהיו תומכים בסרבנות של אנשי ימין בזמן ההתנתקות. אנשים שמבחינתם גם נחצו כל הקווים האדומים. הנטייה לייצר במקביל לכל אירוע לאומי אירוע “אלטרנטיבי", כי הרי המדינה היא שלנו. וכו'. כל אלה הולכים ומערערים את המכנה המשותף העדין ממילא שהתקיים כאן. מכנה משותף שהפסקול שלו הורכב מהרבה גששית.
וגם אני חוטא לא פעם בפלגנות הזאת. למשל, לפני המפגש שלי בגבעת זאב הצצתי בקהל שהורכב ברובו מנשים דתיות. ומיד התבאסתי. מה להן ולגשש? אבל אז שמעתי שהן מצטטות מערכונים שלמים ומתגלגלות מצחוק. והמפגש איתן היה חם ומרגש. והבנתי שבדור שלהן עוד היה מותר לצחוק גם מבדיחות של אנשים שהזדהו באופן פומבי עם מחנה פוליטי מסוים (שידורי הבחירות של המערך, במקרה הגששי); ושהחלוקה האוטומטית למחנות ולשבטים היא מציאות שאינה מחויבת המציאות.
ועדיין, למרות הטענות הסימטריות שלי לשני המחנות, חובה להזכיר שהשלטון תמיד אחראי יותר. ושגם בסיטואציה המאוד לא ממלכתית של תחרות בין שני טקסי זיכרון ל־7 באוקטובר, הצד שנקט לבסוף את הדרך האחראית והמאחדת היה דווקא ה"אלטרנטיבי", שאימץ פשרה חד־צדדית אחרי שהבין שמירי רגב לא תתפשר לעולם. ושראש הממשלה שלנו מנתץ את כללי המשחק הכי בסיסיים בכך שהוא נמנע כמעט לגמרי ממפגש עם משפחות חטופים ונרצחים שאינם מהמחנה שלו. שלא לדבר על מסיבות עיתונאים. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הרשתות החברתיות?
על הסכין
- באופן מאוד עקיף, ואפילו מוזר, אני חושב שגם ההיסטריה העולמית סביב האיחוד של להקת אואזיס קשורה לעניין. כי היא מבטאת איזו המיית לב של דור מבוגר להרגיש שוב את חומה של מדורת השבט. את העוצמה המקרבת כל כך של רבבות צופים השואגים יחד באצטדיון נדהם וצר מלהכיל. את הפחד מפני התפוררות, שמתקיים לא רק אצלנו.
- "חסינות" ("Untamed Royals") הוא סרט קולנוע מקסיקני חדש, המוקרן בנטפליקס, העוסק בחבורה של בני עשירים מפונקים שעוסקים בפשעים קלים כסוג של שעשוע. עד שהפשעים האלה גובים מחיר טרגי. בדרך יש לא מעט סקס, מראות של אחוזות פאר וניהיליזם. והתוצאה סוחפת ומהנה מאוד לצפייה, בדרכה האלימה והמעוותת כמובן.
- "פרו ורבו" ("Baby Fever") (נטפליקס) היא סדרה דנית נהדרת, שעונתה השנייה עלתה עכשיו. במוקד הסדרה רופאה העובדת במרכז פוריות, שהשתמשה בזרע של האקס שלה כדי להביא לעולם ילדה. בעונה הנוכחית היא צריכה להתמודד עם ההשלכות, והיא עושה זאת באופן חסר אחריות, לא פעם מקומם ועדיין מלא חן במידה שגורמת לצופה להישאר בצד שלה.