כמו לבית של מיץ פטל, גם לבית שנבנה לפני מאה שנה ברחוב החלוץ בבית הכרם בקצה החורשה היו חלונות ירוקים. מילדות אני מסתכלת עליו ומדמיינת מי גרים בבית מהאגדות. לא מזמן פועלים הציבו סביבו גדר וקבעו שלט: “חניה לרכב עבודה בלבד". על החתום: אף אחד. יום אחד הגיע דחפור והחלו בהריסתו.
כאשר שכנים ערניים צלצלו למוקד העירוני, העבודות הופסקו, ועיריית ירושלים הוציאה צו שאסר על המשך העבודות. אלא שכאשר זה קרה, חלק גדול מהבית כבר נהרס ומאחורי הגדר נותרו בור עצום, שרידי קירות לבנים וחלונות ירוקים. הקבלן אולי יישפט ואולי ייקנס. אולי גם לא. ואולי אחרי שייקנס יעשה מה שמתחשק לו. מה זה משנה. הנזק כבר נעשה ממילא.
סמוטריץ' חשף בשידור: יש מחדל גדול יותר מהשבת השחורה והוא קורה עכשיו
די עם הספינים: זאת העסקה שצריך נתניהו להציע לסינוואר בשידור חי | חיים רמון
בחישוב העלות מול התועלת ברור מה משתלם לו יותר. הוא בסך הכל נוהג כפי שרבים נוהגים כאן. אם זה מותר בכנסת ומותר בממשלה, למה הוא לא? תמיד יהיה איזה קבלן - קבלן בניין או קבלן קולות - שיגיע עם הדחפורים שלו כדי להרוס ולא יהיה אכפת לו ממה שקורה בבית הגדול. כל מה שהוא היה צריך זה שיזכירו לו שהוא לא לבד. שהרצון שלו כאן ועכשיו הוא רק נקודה אחת בזמן, חלק מסיפור גדול בהרבה, ובדרך כלל אינו מצדיק הרס של העבר. כשהעתיד אינו חלק ממערכת השיקולים, המחירים עלולים להיות כבדים.
בתמונת שחור־לבן נראים יגאל אלון ויוסף ויץ בזמן העלייה לקרקע במנרה. הם מניחים שם אבן פינה למה שכבר ב־1950 יוכתר כ"אבן שואבת לנוער שפניו לטיול בהרי הגליל ולסמל ההיאחזות בגבול הצפוני של הארץ".
יוסף, איש העלייה השנייה, היה מהדמויות המרכזיות בהתיישבות וברכישת קרקעות בארץ ישראל. כינו אותו “אבי היערות" בשל פעילותו הנמרצת לייעור הארץ, מתוך אמונה שהיערות חשובים לא רק לאוויר הצח של יושביה אלא גם לאחיזה בקרקע. התמונות באלבום המשפחתי מרמזות על כך שהוא היה אחד האנשים הגבוהים בדורו, מיתמר אל על לצד דוד בן־גוריון ואחרים, אבל אחרי שבנו יחיעם נהרג בפעולת ליל הגשרים ב־1946, מצילום לצילום נדמה שקומתו הולכת ומשתוחחת.
בזמן הקרבות של מלחמת העולם השנייה, בינואר 1943, הונחה אבן הפינה של מנרה בגובה 920 מטרים מעל פני הים. כשהוא צופה ללבנון, לחרמון ולעמק החולה, מנרה היה חלק מחגורת היישובים שקרן קיימת לישראל החליטה שיקיפו את הגבול הצפוני - מחניתה ואילון עד דפנה, דן ועוד. זה היה יישוב הררי שטרם נראה כמותו: הוא נוסד על ידי קבוצת נוער עולה מגרמניה שהתחנכה בכפר גלעדי וחצר תל חי והתאחדה עם קבוצת נוער עובד.
ההכשרה של בנות ובני הקבוצה הייתה בגבעת מיכאל שבנס ציונה. הגליל היה משאת נפשם של אותו קומץ נערות ונערים שהקים שם את ביתו בעקשנות ובהתמדה. שעות על שעות צעדו בשבילים בעקבות הצאן, נשאו חולים ויולדות באלונקות, בקיץ ובסופות, בדרך לכפר גלעדי ובחזרה.
בתוך שבע שנים כיסו את גבעת הטרשים חורשות נוי ועצי פרי, בתי מגורים, מוסדות ילדים ובתי מלאכה. מאות רבות של דונמים הוקצו לפלחה, עשרות דונמים למטעים מעובדים. מתוך 170 דונמים שניטעו 80 נעקרו על ידי הרוחות הסוערות. במסגרייה של הקיבוץ הכינו את כל מה שצריך היה ללולים ולבתים. על קו הטלפון שהותקן בה נאמר שהוא “במשבר כרוני".
הסופר והמורה ברוך דגון (פישקו) תיאר כך ב־1946: “במנרה הפליאתני החבריא, בני הנוער העובד, בחזות פניהם הבריאה וברוח השמחה השורה על כל פנים. ניכר שהרגשתם מצוינת למרות הסבל והתנאים הקשים... לאחר ימים מספר נפרדתי מהחברים ובירכתי אותם שיזכו לראות בגליל מאות ישובים עבריים. שלום, שלום לגליל!".
קיבוץ מנרה התקיים כנגד כל הסיכויים בבידוד מוחלט ותוך מאבק באיתני הטבע. הוא עבר הפגזות מכיוון לבנון וספג אש צלפים, סבל מחבלות מכוונות במתקני המים ושריפות. מנרה ידע בעבר גם ימים יפים של תיירות, של פעילויות טבע וספורט אתגרי. מי כמו הקיבוץ הזה מכיר אתגרים מקרוב. אבל המלחמה הזאת, אחרי 20 שנות טיפוח מאחזים תוך זניחת ההתיישבות בגבולות המדינה בצפון ובדרום, שהם קריטיים לקיומה, רוקנה את הקיבוץ. 75% מהבתים נפגעו. רוב מבני הציבור, תשתיות החשמל, המים והתקשורת הושמדו.
יום אחד, כשם שנהג לומר הסבא הגדול של ילדיי, יגיעו שוב כוחות טובים למנרה וליישובים אחרים שנהרסו במחי להב דחפור פוליטי. שמם של קבלני ההרס יישאר כאנדרטת נצח לימים קשים וכואבים, ועל הקרקע יעלו שוב מי שהגיעו ארצה לא רק כדי להיבנות בה, אלא גם לבנות בה. עוד יבואו ימים של זריעה, בנייה וצמיחה.