1
כבר שבוע ימים שאני מתקשה לנשום, נע באי-נוחות, מוטרד, מתהפך על יצועי ולא יודע מנוח. אני חושב כל העת על איזה צוות מטוס קרב שנשלח הלילה למשימת צילום בעומק שטח האויב, בעומק איראן, או במקום אחר במזרח התיכון.
שם, אני יודע שבחדר התדריכים או בדיר תת-קרקעי (דת"ק), רגע לפני ההמראה, פוגשות העיניים של מפקד הטייסת את עיניהם של אנשי הצוות המבצע. לא מוחלפות מילים, רק מבט עמוק וטפיחה על השכם. המסר הוא "כן, אני יודע שייתכן שתופלו או תנטשו. אנחנו ומדינת ישראל נעשה הכל כדי לחלץ אתכם, נסכן אנשים, ואם ניכשל - נשלם כל מחיר להשיב אתכם הביתה". אין משפט כזה, זהו קוד.
עונת המלפפונים המרים: חודש אוגוסט כבר לא משעמם כמו פעם | אבי בניהו
מה הם מתכננים? ההודעה החריגה של חמאס שהקפיצה את צה"ל
אני חושב כל השבוע על איזה צוות של יחידה מיוחדת שיוצא בלילה הרחק מכאן. הלוחמים, בדרך כלל צעירים בני 22-28, יתבוננו במפקדם והוא בהם, והעיניים ישדרו את הקוד "ישראל תעשה הכל", שהפך לחלק מהאתוס הישראלי, מרוח צה"ל ומהחוזה בין מדינה למגיניה.
אני נע בחוסר נוחות מחשש שהקוד הזה הובא לקבורה ביום שישי האחרון (30.08) בישיבת הקבינט, שבה הכריח בנימין נתניהו את השרים להישבע אמונים לציר פילדלפי, באופן שפוגע קשה מאוד באפשרות להחזיר חטופים, חיילים ואזרחים. אני מוטרד מהעובדה שנתניהו הפך את ציר פילדלפי למחוז הכיסופים של העם היהודי, למקום ששבנו אליו אחרי שנים ולא נעזוב אותו לעולם, תוך התעלמות מהחובה להשיב
חטופים ומהצורך של צה"ל להתמקד בזירות אחרות - ונלווה לכך החשש שנתניהו פועל משיקולים פוליטיים גרידא.
אני מוטרד מסיבוב הפרסה החד והמהיר שעשה נתניהו מ"פסע מהניצחון המוחלט" ל"איום קיומי על ישראל". הדבר מבטא בעיניי את התייחסותו לאזרחי מדינת ישראל כאל חסרי אונה ורפי שכל.
צפיתי השבוע במסיבת העיתונאים שלו. ראיתי רב-אומן ופעלולן של טושים, בריסטולים ומצגות, שהיה פעם "מר ביטחון" והפך למר כישלון וחידלון, שמספר מעשיות, לא דובר אמת, זורה חול בעיני הציבור. הוא לא הציג אסטרטגיה, לא מפת דרכים, לא יעדים ברורים, לא שיתופי פעולה אזוריים – רק מוץ, תבן וחול בעיניים עם הצעת נישואים לציר פילדלפי. במשפט אחד: "סיפורי עלי ביבי".
2
את בלוטות החרדה של נתניהו ואת יכולתם של פוליטיקאים מוכשרים לזהות אותן ואת הרגע הנכון להתנחל עליהן ולהשיג את מבוקשם – זיהיתי כבר מזמן.
לראשונה פגשתי את האירוע באישון לילה באוקטובר 1998, בגובה 40 אלף רגל מעל האוקיינוס במטוס חיל האוויר, שהוביל את ראש הממשלה והשרים בחזרה מפסגת וואי־פלנטיישן בוושינגטון בחזרה לישראל. יממה קודם לכן חתם נתניהו עם ביל קלינטון ויאסר ערפאת, בנוכחות המלך חוסיין ובברכת השרים נתן שרנסקי, אריק שרון ואיציק מרדכי, על "מזכר וואי" - ועשינו את דרכנו הביתה.
באמצע הטיסה ניגש שרון לנתניהו, הציג בפניו סקר שנערך עבורו שעות קודם לכן, ואמר לו: "דע לך שאם אתה הולך ליישם את מה שחתמת עליו, אני עוזב אותך, ועל פי הסקר - אקבל 15 מנדטים". שרון חזר להתרווח על כורסתו ולנמנם, ונתניהו נאחז באמוק. הוא הורה מיידית להכין עבורו מסיבת עיתונאים עם הנחיתה בנתב"ג, קרא אליו את הכתבנית, והכין נאום תוקפני נגד כל העולם ואשתו, נגד אהוד ברק וכך הלאה. נתניהו לא יישם דבר וחצי דבר מ"מזכר וואי". שרון התנחל לו על בלוטות החרדה.
ראיתי את זה קורה שוב בנובמבר 2019, כשנתניהו בניגוד לרצונו מינה את נפתלי בנט לשר הביטחון. בנט, שמכיר טוב מכולם את נתניהו ובלוטות החרדה שלו, הצליח להתנחל עליהן כשיצר אצל נתניהו מצג שלפיו הוא עומד להקים ממשלה עם בני גנץ. נתניהו אף הודה בכך בעצמו שלושה חודשים לאחר מכן. השלישי הוא דונלד טראמפ, שממנו חושש נתניהו יותר מכל, במיוחד כשהוא יודע שמרים אדלסון לוחשת על אוזנו.
מנגד, יושבים אריה דרעי ומשה גפני. דעתם על נתניהו ועל החורבן שהוא ממיט על ישראל חופפת לחלוטין לדעתם של יאיר לפיד, גנץ וגדי איזנקוט. הם לא ישנים טוב בלילה, אבל הם מחויבים לתקציבים למוסדות ולבייס. הם יודעים היטב שיחסו של נתניהו לחטופים ולחטופות ולבני המשפחות לא נופל מיחסו לנספים באסון מירון ולבני משפחותיהם, לאחר שראו כיצד הפך דוח של ועדת חקירה ממלכתית למטוס מנייר והעיפו אותו ברוח מבעד לחלון.
ובאמצע אנחנו - עם אופק רב-שנתי של דם, יזע ודמעות. אם לא יימצא המוצא לשבירת המצב הכאוטי הזה, מובטח לנו הרבה מהם. צר לי, אין לי חדשות טובות, לפחות עד שנצליח להתנחל בעצמנו על בלוטות החרדה הללו של נתניהו.
3
בן שיחי, קצין בכיר במטה הכללי שאינו קשור ישירות למחדל ה-7 באוקטובר, היה ישיר וגלוי: "אנחנו מזהים כוונה ותהליך ברור של הקרסת הצבא, כדי לבנותו מחדש בצלמו ובדמותו של הימין. אנחנו מזהים את זה משרים בסביבת נתניהו שמדברים באופן גלוי, אנחנו מזהים את זה בדיונים ובאמירות בכלי תקשורת שמזוהים עם נתניהו והימין, וכמובן ברשתות החברתיות".
"התהליך והכוונה ברורים. הטלת האשם באופן בלעדי על הדרג הצבאי, זריעת אי-אמון בין לוחמים ומפקדים זוטרים לבין הפיקוד העליון במקשה אחת. אנחנו עוקבים אחר הרשתות, אחר הגרפיטי, אחר ה'דיונים' היזומים וה'סמינרים' של מפקדי מילואים שמגנים את הפיקוד הבכיר. התהליך ברור ומסוכן, הם מנסים לייצר מצג של צבא רופס שלא רוצה לנצח, ומתעלמים מהעובדה שהצבא כפוף למרותו של הדרג המדיני שמנחה אותו מה, איפה ואיך לעשות". כך, בגדול, בן שיחי המוטרד מאוד, ובצדק.
מי שחושב שיפרק את צה"ל ויבנה אותו מחדש עם מפקדים בכירים מ"מחנהו", נוטל על עצמו סיכון גדול מאוד, כי אין לנו צבא רזרבי. מי שחושב שאחרי הקרסת המשטרה והקרסת מערכים שלמים בשירות הציבורי הגיעה העת "לטפל" בצה"ל – מסכן את פוליסת הביטוח שלנו.
רמטכ"ל צה"ל הוא אחד התפקידים המיוחדים והרגישים בישראל. זוהי אוטוריטה פיקודית ברורה וחד-משמעית, ולמרבה הצער - האוטוריטה הזו של רב-אלוף הרצי הלוי נפגעה קשות בבוקר ה-7 באוקטובר. הוא מיהר לקבל על עצמו אחריות, אבל מתעכב לממש אותה. נראה שהוא ממתין ל"צומת הראוי" להעביר את צה"ל לידיים אחרות. עסקת שחרור חטופים, שמביאה איתה הפסקת אש, יכלה להיות למשל צומת ראוי.
כשהרמטכ"ל יצדיע לדגל ויפרוש, ילכו אחריו בכירים נוספים שכשלו ב-7 באוקטובר. אחד מהמיועדים למימוש האחריות ולפרישה התבטא לאחרונה ואמר: "אני יודע שבמקום שבו אנו עומדים לא יצמח תחתינו דשא, והצבא זקוק לרענון". אני אוהב ומעריך את רא"ל הרצי הלוי, וסבור שטוב שדווקא הוא ניהל את המערכה הצבאית בתנאים קשים, אבל עליו לפנות את מקומו בהקדם ולאפשר למחליפו לרענן שורות, לתקן ליקויים ולהוביל את צה"ל מול האתגרים הענקיים שעוד צפויים לו. הבעיה היא שאנשי הצבא לא יזדקקו לעזרה בפינוי מקומם. הפוליטיקאים כן, וגם זה יהיה תפקידנו.
4
לפני שלוש שנים ביכיתי כאן את העובדה שחברי ומפקדי, האלוף (במיל') ח"כ אלעזר שטרן, נאלץ להסיר את מועמדותו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית בעקבות פרסומים, בעיקר בתוכנית "הצינור", שלפיהם הוא "מרח" כמפקד בה"ד 1 תלונות על הטרדות מיניות.
אני מכיר את שטרן שנים ולא האמנתי לסיפורים הללו, אבל לתקשורת יש כוח רב משל עצמה, בטח ובטח בסיפורים מהסוג הזה (לרוב בצדק רב). נראה היה לי שמדינת ישראל והסוכנות היהודית איבדו את האפשרות ששטרן, ציוני גדול, שהטביע חותם גם בצה"ל, גם כמחנך וגם כמייסד יישוב בגליל – ישמש כיו"ר הסוכנות היהודית.
השבוע זכה שטרן במשפט דיבה שניהל נגד ערוץ 13 ו"הצינור", והשופטת פסקה לטובתו פיצוי חריג של 400 אלף שקל. הכסף לא מנחם ולא מפצה, אבל התחושה שיש פסיקה וצדק חשובה בפני עצמה. באופן אישי, אני מקווה שמדינת ישראל תמצא את הדרך להתברך בכישוריו של האיש הזה.
5
במוצאי שבת, ביחד עם חברים יהודים וערבים, נסעתי לחיפה להשתתף במסיבת יום הולדת 70 לחברי כאח לי - עו"ד חסן דבאח מדיר אל-אסד.
הכיר לי אותו לפני שנים רבות אלעזר שטרן, שהיה אז ראש אכ"א. חסן הגיע לביתו בהושעיה, דפק בדלת וביקש שצה"ל יגייס את ילדיו לשירות. "המדינה נתנה לנו ונותנת, ואנחנו צריכים לשרת אותה ולתת בחזרה", אמר חסן – וילדיו גויסו.
במסיבת יום ההולדת בירכתי את חסן ואמרתי שההתנהגות האזרחית של האוכלוסייה הערבית בתקופת המלחמה ובתוך קושי לאומי מורכב - ראויה לכל שבח ועומדת יפה בפני אתגרים וניסיונות התססה מכל הכיוונים. אמרתי גם שהסיטואציה הזאת מייצרת גשר לחיים אחרים וטובים יותר בין יהודים לערבים בישראל, ושחסן דבאח מבחינתי הוא אחד מעמודי הגשר שנבנה כאן. הוא ושכמותו. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.