נכדי בן ה־11 וחצי הוא ילד חכם ופיקח שמצטיין במתמטיקה, אבל לצערי קשה לו מאוד לקרוא. כששאלתי אותו מה קורה הוא אמר שהוא פשוט לא אוהב לקרוא. כולם אצלנו במשפחה מתייחסים לקריאה ברצינות רבה, וגם אחותו הקטנה כבר קוראת ברמה מאוד גבוהה. אני מאוד מודאגת וחושבת שיש לו איזושהי בעיה כי הוא גם כותב בשגיאות כתיב איומות. זה ממש מטריד אותי ואני חסרת מנוחה. איך נוכל לעזור לו להדביק את הפער ולשפר את הקריאה שלו?
“לפי מה שאת מתארת יש פה נער מתבגר בן 11 וחצי חכם ברמות. את חושבת שיש אופציה שהוא ישב לקרוא בשעות הפנאי שלו? את באמת יכולה לדמיין מצב שאמא שלו אומרת לו ‘עכשיו תשב, ואני אשב פה ממש לידך, ואתה תקרא רבע שעה’. את רואה בדמיונך שזה יקרה? סבתא, לדעתי את רואה שחורות, את מפחדת משום דבר".
מיכל דליות מייעצת: איך מסייעים בהתמודדות עם סכרת נעורים?
מיכל דליות מייעצת: כשהבן לא מצליח למצוא עבודה וחי על חשבון ההורים
"בואי נתייחס לחלק הראשון של השאלה שלך - הילד מצטיין, הוא ילד מעולה, אז אי אפשר להצליח בלי להיות מצטיין גם בקריאה? ברור שיש לו קושי, אולי הוא דיסגרפי, אולי דיסלקט, אבל זה לא צריך להיות משנה לך בכלל. במקום להתאמץ לשפר אותו פשוט תקבלי אותו ללא תנאי, ואל תנסי לשנות אותו או להעיר לו כל הזמן".
"אני מבינה שאת דואגת, אבל יש לו הורים והתפקיד שלהם הוא לדאוג לו, לבדוק את הנושא, לבצע אבחון ולעשות הכל בכדי לחזק אותו בלימודים ובחיים בכלל. תני להורים שלו לדאוג לו ולעבור איתו את הדרך הזו. את יודעת שיש אנשים שגם בגיל 30 כותבים בשגיאות כתיב? יש היום ילדים עם כתב יד בלתי קריא. הם כותבים ולא יודעים בעצם מה הם כותבים".
"בכלל, אם נסתכל בראייה רחבה יותר נראה שיש פחות ופחות כותבים בעולם הזה - היום אנשים מקלידים, מקליטים, ה־AI עושה לנו הרבה פעמים את העבודה, ויש גם שימוש בצ’אט GPT שכותב דברים ואנחנו מעתיקים. יש שינויים רבים סביב הנושא הזה. בשורה התחתונה, להורים יש הרבה מה לעשות בנושא, אבל את צריכה להיות שם בשביל הילד ולראות את נקודות האור בסיפור הזה".
אני אמא לשלושה ילדים. בני הגדול בן 16 ויש לי עוד שתי בנות בגילי 13 ו־10 וחצי. שתי הבנות שלי עד היום מאוד־מאוד מחוברות לחיתולי הטטרה שלהן, ואף הגדילו לעשות ומכנות אותם בשמות. לכל אחת יש שני חיתולי בד כאלה, וכשהן בבית הן כל הזמן איתם, וגם ישנות איתם ומתכרבלות איתם בלילה. אני ואבא שלהן התגרשנו, וגם כשהן הולכות לישון אצלו הן לוקחות אותם, וממש קשה להן להיפרד מהם. אני לא חופרת על זה יותר מדי כי זה לא משבש להן את חיי היומיום, אבל מדי פעם מציעה להן להיפרד מהם, ולהמשיך הלאה. מה דעתך?
"זה קצת מזכיר לי מציצת אצבע. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה שהייתה מוצצת אצבע, לא שמה לב ומכניסה את האצבע לפה. גם בתיכון זה היה קורה לי לפעמים, והמורה למתמטיקה היה מתקרב אליי בין השולחנות והספסלים, ומושך לי את האצבע מהפה. כל הרעיון הזה של חיתולי הטטרה זה משהו שמשרת את הצורך של הילדות שלך, ועוזר להן להירגע".
"אני רוצה שתשימי לב לעובדה שהן נמצאות עם חיתולי הבד האלה רק כשהן בבית שלך או של אבא שלהן. הן מעבירות ימים שלמים בבית הספר, גם כשהן צריכות להירגע שם, ולא מסתובבות איתם. רק בבית כשהן צריכות את תחושת הרוגע והשלווה הן נתמכות בהם. לדעתי זה אומר שאפשר להניח להרגל שלהן".
"זכרי, אם במהלך יום שלם הן יכולות להסתובב בלי זה, ורק בערב הן הולכות לישון מחובקות עם זה - אין לשימוש בהם שום השפעה מכרעת על חייהן. הרי באותה נשימה זו הייתה יכולה להיות בובה או כרית עם שתי אוזניים. בסופו של דבר זו תלות, תלות שהן שתיהן יכולות מאוד בקלות להתגבר עליה, ואני חושבת שעוד שלוש־ארבע שנים הן שתיהן ייפרדו מהתלות הזו לבדן בלי שום התערבות. כרגע זה משרת אותן, ולדעתי אין שום סיבה למנוע מהן את זה".