הסיכום עם עורך "סופשבוע" אמנון רבי היה שאסע לפריז לראיין את מקסים גילן, משורר, פעיל שלום וגולה פוליטי שמשך תקופה ארוכה נאסר עליו לחזור לישראל. כרגיל במשימות הנקודתיות הללו, התעקשתי להוסיף להן היבט קולינרי; שבוע בפריז שבו אמשש את הפרודוקטים, אסעד במסעדות ששמען יצא למרחקים ואסתלבט באופן כללי. לא היה קשה לנחש שימי הזוהר יחלפו ונשוב לדרג דוכני פלאפל.
ארוחת צהריים עם הפיהרר | רון מיברג
הבעיה הגדולה הייתה שלא דיברתי צרפתית, מה שהיה מקשה עליי לבחור בתבונה מהתפריט; לא הכרתי את העיר, והמשימה חייבה שכירת רכב; הדרך לגילן, שנתן הסכמה טלפונית מהוססת שלא הייתי מנסה להפקיד בבנק, עברה דרך הסלון של תמר גולן. המכשלות הללו הבהבו כניאון את הפתרון: אמנון דנקנר. שנתיים קודם לכן ניהלנו מדור בחירות משותף ב"חדשות" שעלה יפה. עבדנו טוב יחד. אבל דנקנר כתב ב"הארץ" ואני ב"מעריב", ופורמלית היינו מנועים מלחבור שוב.
בדקתי את התקציב שרבי אישר לי. הוא היה סביר וטיפה מרווח לאדם אחד אבל רזה לשניים. החלטתי להוסיף כמה מאות דולרים מכיסי. נזקקתי לאישיותו הרנסאנסית של דנקנר כמו קוויאר על בליני. הוא יכול היה להביא אותי לתמר גולן בלי להיכנס לדירתה חלילה, כי דם רע עמד ביניהם, לא חשוב עכשיו למה. הוא דיבר צרפתית סבירה. הכיר את פריז ולא מאס בארוחה טובה. הצעתי נשמעה לו כאקט מיואש אבל לעתים קרובות סטיות התקן שלנו התחברו. כמובן שהייתי שמח יותר אילו בזמן שעמדנו בתור לבידוק ביטחוני, כשעה וחצי לפני הטיסה, לא היה דנקנר מגלה שהביא בטעות את הדרכון של בנו. האינסטינקט שלי אמר שזה תרגיל 13 מספר התעלולים שלו, אבל הוא התקשר לביתו בנווה מגן ובתוך חצי שעה הגיע הדרכון הנכון.
גברים ישראלים, וזה בדוק, נוסעים לחו"ל בזוגות. יש בזה היגיון פנימי בריא. דבר ראשון, תמיד יש איתם, בטווח אפס, מישהו שיוריד להם צ'פחה ידידותית ויזכיר להם כמה השמינו, כמה פתטיים ומובסים הם נראו כאשר האישה בבר בפראג הורידה להם סטירה כי לא הייתה זונה, וכמה קרתניים ונינוחים הם מרגישים בבגדי ספורט ובנייקי חדשות. אף שאינם מתכוונים לבגוד בנשותיהם (אף שפעם אחת, בבוקרשט, הם הרפו מהעיקרון הקדוש), הם מבקשים לטפח את האשליה שהם קרעו יחד את פיגאל ועלו לחדר עם השטיחים הוורודים מקיר לקיר מאחורי מולן רוז' עם סודניות גבוהות.
אני מכיר לא מעט ישראלים אמידים האוחזים בכרטיסי אשראי ללא תקרה וגם חובבי פרטיות בכל שקשור בפעולות גוף אלמנטריות, שאינם מתביישים לחלוק חדר במלון עם חבר. זו אינה חסכנות על רקע קמצנות, כי אין כמו ישראלים שיודעים לפוצץ עשרת אלפים דולר בשבוע אחד; גברים ישראלים לא אוהבים להיות לבד. בגלל מעשים המעיקים על מצפונם, זיכרונות המסייטים אותם מהמלחמה וגם ההנאה הקטנה ומראית העין שמישהו מקשיב להם, או לפחות מתאמץ. הם אוהבים לשוב יחד לחדר, לראות CNN, להתקשר הביתה אף שנחתו לפני שעה ולהסתובב בסליפ אדומים מול החלון הפתוח כדי שהחדרניות יראו מה הן מפסידות. אם זה נשמע נמוך ודוחה, זה משום שזה מה שזה.
זאת כנראה מסורת עתיקה שנשארה לנו מהמילואים. גברים ישראלים מקיימים יחסים אינטימיים (לא מין) טובים יותר עם גברים מאשר עם נשים. עם אישה לא נעים לדבר על הערמונית, על הפיצוצים בכפות הרגליים ועל שפשפת הליכה היכן שהירכיים מתנגשות במרץ. בכל מלון שתשהו בו יותר מיומיים בפאתי ערים באירופה, תיתקלו בנציגים של השבט הישראלי הקטן שלפעמים גורם למקומיים לחשוש שהגייסות של חניבעל שוב חצו את ההרים והגיעו למטרות הרג וביזה. זה כמעט חינוכי לחכות למעלית הקטנה בבוקר, ולשמוע שני ישראלים מתייעצים ביניהם בנושא הקשור לאוכל באופן עקיף - מערכת העיכול.
מה שעוד מוכר לאנתרופולוגיה של חקר הטיולים, הוא תיאוריית "המפץ הגדול". מתישהו במשך טיול משותף, יריבו ישראלים ריב גדול ורועש שייגמר בברוגז של מינימום יממה, שבמהלכה אחד מהם יעבור לחדר אחר או למלון אחר וישמור על דממת אלחוט מלאה שמטרתה לשגע את ידידו, שיש לו אפס הערכה לשכיות החמדה של אירופה. זה קורה בגלל המפגש הבלתי אפשרי בין שני אגו־מניאקים שגם ערים גדולות כמו פריז, לונדון וניו יורק קטנות מלהכיל.
כשהיינו בפריז, היו בה המון תיירים מהגוש המזרחי. זיהינו אותם על פי תווי פניהם, בגדיהם הלא אופנתיים, ארשת התדהמה על פרצופם והתיקים של פראדה שהידיות שלהם חתכו להם את כפות הידיים שדיממו. כשהלכנו ברחוב, נמרצים ונחושים, כמובן בלי מצלמה, בהבעת פנים כמו זו שהייתה ליצחק שמיר רוב הזמן (למי שזוכר), היו מוכרי השווארמה בבולבאר דה־רוששוואר מתחבאים מאחורי השיפודים האנכיים. ישראלים הרי לעולם לא רק מטיילים. הם תמיד במשימת שיטור או סיור אלימות, ובגלל ההתרעות הרבות על פיגועים אפשריים נגדנו באירופה, הצוואר התכווץ. אנחנו שמנים וכבדי צעדים יותר מכל צרפתי שחולף על פנינו, ולעולם לא נדע לכרוך את הצעיף סביב צווארנו ברישול המושקע שגורם לגברים להיראות כמו אלן דלון או טרנטיניאן. אנחנו מדברים בשפה גרונית מלאה צלילים עוינים ומאיימים, ובמסעדה אנחנו מנסים ללמד את המלצר עברית.
לא במקרה התרחש "המפץ הגדול" בין דנקנר וביני מרחק הליכה קטן מ"יזראל", אחת מחנויות האוכל הססגוניות והמרתקות בפריז. נטייתו האינסטינקטיבית של דנקנר ללעוג לאנרגיה שהשקעתי בקריאה ובסימון האטרקציות במדריך האוכל לפריז של פטרישיה וולס, מי שהייתה מבקרת המסעדות וכוהנת האוכל של ה"הראלד טריביון", חלפה לידי בלי שהזיזה לי. לא עושה עליי רושם שאינטלקטואל כרסתן מנווה מגן מסתובב איתי ומציג בפוזות שונות עותק מהוה של ספר של דוסטוייבסקי. הכרנו ועבדנו יחד, וכל אחד מאיתנו למד כיצד להיכנס מתחת לעורו של חברו. לכן דוסטוייבסקי או בלזאק.
ספרה של וולס הוא כה מדויק, נטול טעויות שיפוט והבעת דעה ועם תיאורים אותנטיים של המסעדות והחנויות שאליהן הגענו בעקבותיה, שאי אפשר היה שלא להתאהב בה. "יזראל" היא חנות קטנטנה, שני חדרים עמוסי כל טוב מהרצפה ועד לתקרה, שקשה היה שלא לקבל בה סחרחורת. ניהלו אותה אישה ובעלה ששניהם נקראו יזראל. נדמה לי שהבעל עם זקנו הלבן מפוספס בצהוב, היה עם עבר בקיבוץ בישראל. הוא דיבר עברית רצוצה, ולכן הבין מאיפה אנחנו. הנקודה הישראלית לא עניינה את היזראלים כשם שלא עניינה אותנו, אבל כאשר התחלתי לשאול לגבי מוצרים מסוימים, התעוררו השניים לחיים. אינני טוען שדנקנר העריך את שאיפותיי החומרניות והבולמוס הקולינרי שלי, אבל הוא נשם לרווחה והוציא את הבטן כאשר הבין שאינני מתכוון לעשות לו בושות.
"יזראל" הכילה יותר פרודוקטים נפלאים לסנטימטר מרובע מכל חנות מזון אחרת שהכרתי. לא הייתה לה הקרנת היהירות הסנובית של "פושון" ולא היהירות מנקרת העיניים של "הרוד'ס". היה שם שמן זית מכל העולם, חומץ לסוגיו, מבחר מרגש של טקילות ומסקל, תבלינים הודיים, פטריות מיובשות, פולנטה, חמוצים מצוינים בחביות פתוחות ומבחר אקלקטי ואישי מאוד של רטבים חריפים ותערובות תבלינים מכל העולם. כדי לתאר את מבחר הזיתים צריך יותר עמודים. היינו שם לפני 25 שנה בערך, וקשה להאמין שמי מבעלי הבית המסורים עדיין שם, כבר אז הם היו אזרחים ותיקים מאוד. אבל לשמחתי "יזראל" עדיין פתוחה בפאתי המארה, שעה שהיכלי אוכל מקודשים כמו "בלדוצ'י'ז" ו"דין ודלוקה" בניו יורק נעלמו כלא היו כי טור הרווח נטה על צדו כמו מגדל פיזה והבעלים נמלטו לפני שנפל עליהם.
כמו אצל שאר עמיתיהם הפריזאים (וגם האיטלקים), גם ב"יזראל" עשו הפסקה לסייסטת צהריים. כך קרה שהגענו לחנות כחצי שעה לפני שעת הפתיחה בצהריים. את הזמן הזה ניצלנו לכמה ספלי אספרסו איטלקי, "סגפרדו" כמדומני, ולא נדבר על איכותו של קפה צרפתי.
חוץ מזריקת קפאין נחוצה, יצא לנו ריב תרבותי נפלא, אולי הטוב ביותר בטיול. אני נאלצתי להגן על המוניטין שלי כיצור נחות ולא תרבותי, ניאנדרטלי ששחזרו את הדנ"א שלו כמו ב"פארק היורה", גרגרן פתטי ותאב ריגושים קולינריים שלבו גס בהיצע התרבותי של פריז. זה מעולם לא היה תיאור אמין ואמיתי שלי, אבל אני עומד מאחוריו לצורכי הדיון. מולי עמד א. דנקנר, האיש שרגליו לא כאבו מעולם ועיקר גאוותו ביכולתו ללכת ללא קץ בנעלי "מפיסטו" המיתיות שלו כפורסט גאמפ ישראלי עם הזקו שגידל אותם ימים; איש אשכולות, בקיא ברזי התרבות האירופית, מכיר בשמה ובהיסטוריה של כל קתדרלה בפריז, חברם של נזירים מסתוריים והגמונים מזוקנים ומדיפים ריח קטורת; אדם עם נפש של סופר וכרס של ארכיטקט.
הוויכוח התחיל מהתו הראשון בווליום גבוה מדי לשעת הצהריים המסוימת שזמזמה בשקט מבורך. עמדנו על המדרכה של אחד הרחובות הצרים של רובע המארה, כשעל פנינו חלפו צרפתים דקים נושאי בגט בודד ושקית קטנה של פרומאז'. אנחנו צרחנו בבוז הדדי, שהיה אחד הנדבכים העיקריים של החברות בינינו. היינו כה מודעים כל אחד לנקודות התורפה של עמיתו, שלוק סקייווקר (שדנקנר לא ידע מי הוא) היה יכול ללמוד מאיתנו כיצד תוקעים במיומנות את הלייט־סייבר לכבד.
זה היה עצוב ומצחיק גם יחד, משום שגם התכוונו לדברים הקשים שאמרנו וגם לא. אני הצבעתי על המקומות הרלוונטיים בספרה של וולס, ודנקנר הצביע על הנוטרדאם, שחלפתי על פניה בלי לתת את הדעת, ועל הלובר, שגם אותו לא ראיתי משום שמיהרתי להגיע לפני זמן הסגירה של "אנג'לינה", המקום שבו אנשים נורמטיביים שותים שוקו אפריקאי חם ומחייכים באושר.
דנקנר ניצל את העובדה שהמסע כולו נשען על ידענותו ושיתוף הפעולה שלו. הוא התעמר בי כאשר נשרכתי ברגליים צבות - בשנים ההן נעלתי מגפי בוקרים שטובות לרכיבה או להליכה מהמכונית לסוס - אחרי מצעדו הגא והצבאי תוך שהוא מזמר שירי לכת בכמו־גרמנית שהמציא ותיאר באוזניי את גורלם המר של הישראלים שהיו למרמס תחת רגליו השריריות ונתלו על קרסוליו כשהם מתחננים שייאות לפוש רגע קט בבראסרי סמוך, שם ישתו את המים־לימון־סוכר ויתפללו שההתכווצויות יחלפו.
הם לפחות - ואז נקב בשמות החברים שכל אחד מהם טרטר באוזניי כמו בלק־הוק נוחת על גג - הראו עניין בשכיות החמדה של פריז, "ואתה שואל אותי מתי נגיע ל'פושון'". רגע השבירה שלי הגיע מהר, חד וקר כקרח. עורקיי הפכו למעיינות קפואים. צרחתי שנמאס לי מכל האינטלקטואלים המככבים בחייו, ואני יודע אישית ובמו עיניי שהם מעוניינים באוכל בדיוק כמוני אבל ערמומיים מספיק כדי לעטוף את תאוותם הגשמית באנחות התפעלות אורגזמיות למראה "Shakespeare & Company", חנות הספרים שעדיין אפופה בריח גרטרוד סטיין ועזרא פאונד.
צרחנו איש על רעהו עד שפתחו את "יזראל". בין התבלינים התפייסנו בטפיחות הדדיות שעל קיומן העדתי בפתח הדברים. "אני לא רוצה לעכב אותך", אמרתי לדנקנר, "אחזור לכאן לבד". "לא, לא", הוא הרגיע אותי, "אני נורא נהנה".
אחרי שבוע של רטבים צרפתיים על בסיס חמאה ושמנת וקשיים ברכיסת המכנסיים, בא לי משהו רזה וחריף יותר, אוכל מרוקאי למשל. מצאתי אצל וולס מסעדה מרוקאית, והכרחתי את דנקנר להזמין לנו שולחן. זה היה כוך נפלא שחלונותיו היו מכוסים בווילונות וריח משכר של אוכל צפון־אפריקאי נפלא נשזר באוויר. על חדר האוכל חלשה אישה שלא הניחה לנו להזמין יותר מדי. שתינו יין מרוקאי רע במיוחד, "שאטו בני־עמר" שמו. אכלנו פסטייה, עלי בצק פילו דקים עם עוף טחון ואגוזים וכמות נדיבה של אבקת סוכר למעלה. את הקוסקוס חילקה לנו מדאם לצלחות עמוקות וגדולות מתוך קערת הגשה מסורתית. ערמה תלולית אוורירית של סולת, שעליה שפכה מרק, ואת בשר הכבש הגישה בצלחות נפרדות. אני חשבתי שהאוכל היה נפלא. לא כך חשב דנקנר; בעיניו זה היה בזבוז נפשע של זמן, לאכול מרוקאי בפריז, לא טעים ובמנות גדולות.
וכל הזמן הזה דיממתי בשקט לגרביים ונגררתי אחרי הגב הרחב במעיל עור שחור. מישהו אחר, יותר קשוב וערני לעצמו, היה קונה סניקרס נוחים ומשליך את המגפיים לסיין. אבל לא אני. אני המזוכיסט היהיר שגר בדירה ממול.
"אני נוהג ללכת ברגל", נאם דנקנר לעבר המקום המשוער שמאחוריו חשב שהייתי, "עשרות רבות של קילומטרים. זו האהבה שלי".
"אני מבין", עניתי, "אבל יש מי שמצבם הגופני מגביל אותם ואין חובה להתעלל בהם, אלא אם הוחלט בפיקוד הוורמאכט שמחסלים את כל יהודי פריז".
כדי לגרות אותי ללכת, תיאר לי את היכל הגלידה הנפלא של ברטיון שאליו נגיע אחרי שנחצה את הסיין, שם אוכל לחלוץ את מגפיי ולשים את רגליי במכל של גלידת פיסטוק. העדפתי לחצות את הסיין בשחייה אבל עברנו על הגשר. לרוב היו המקומות שאליהם ניווט כמו מאיר הר ציון של הביף בורגיניון סגורים.
"אני נורא מצטער", התנצל, וחיוך מרושע מאיר את פניו, "מיסייה ברטיון ידוע כקפריזי, הוא פותח וסוגר מתי שבא לו".
זה היה מרד טהור, כי בספר של פטרישיה היה כתוב באותיות מהגודל המזהיר משדה מוקשים, כי ברטיון סגור בקיץ. זאת הייתה הפעם היחידה בטיול שבכיתי. כמובן שלא הזנחתי את שליחותי העיתונאית. דנקנר הוריד אותי ברחוב הצר שבו גרה גולן, הצביע על דירתה ופנה לענייניו. מישהו מהפמליה שהקיפה את גולן פתח את הדלת, הושיב אותי בסלון עד שגולן נכנסה בריחוף - לא הייתי בטוח שרגליה דרכו על הרצפה - עטופה בשמלה וצעיף, כולם לבנים, והגישה לי את לחייה. נזהרתי מלהזכיר את שמו של דנקנר. ברור היה שאזכור כזה הוא Game Over. את גישושי השו־שו המקדמיים עשינו אצל גולן, ואחר כך התיישבנו בקפה פינתי קטן, גילן בגבו לקיר, והיה ראיון טוב.
שתי ארוחות הסכמנו שלא נשכח. האחת ב"שה טוטון", המסעדה הקטנה של מאדאם קולט דז'אן. אכלנו שורש סלרי מוחמץ חתוך לגפרורים זעירים; מרק ירקות נפלא וחריף; טרין כפרי גס; סופלה כבד ברוטב עגבניות; נתח פורל מאודה; נתחי עגל בקישוא מאודה; בצל מתוק ופטריות יער שחורות; המנה האחרונה הייתה חגיגה של שלושה שוקולדים, כל אחד בטעם ומרקם שונה.
משך יומיים שלמים חיפשנו את "וישנו", המסעדה ההודית שדנקנר תיאר כביתו מחוץ לבית. היא לא הייתה היכן שדנקנר זכר. במקרה ממש, בחוברת תיירים מהסוג הנחות ביותר, גילינו כי "וישנו" עברה דירה. אחרי שסיימתי סעודה הודית נפלאה של מאכלי טנדורי, קארי, ראייטות, רטבים, כבושים ועוד, אפילו דנקנר נראה כמו מהטמה גנדי; קדוש סובלני המושיט את הלחי השנייה; כל מה שלא היה. למחרת צמנו ובירכנו את כולם ב"נמסטה".
מה היו אומרים ועושים דנקנר ושאר חברים שנגרעו מחיי ואינם עוד בימי העופרת האלה? אני יודע, אבל אין שום תועלת בהרהורי סרק.