על אחד הכבישים שמובילים ליישובים באזור ירושלים נכתב על שלט משהו בסגנון “חוויית מגורים שלא הכרת". כמי שמאז ילדותה מקפידה לקרוא את כל סימני הדרך שהיקום שולח לה, השלט הזה הצחיק אותי, אף שהוא קצת עצוב. חוויית מגורים שלא הכרנו זה בלשון המעטה, בכל מובן שהוא.
נסעתי בכביש הזה בשבוע שעבר, ביום העצוב ביותר, הנורא ביותר בעיניי מתחילת המלחמה. ברגע הזה שעבר בין הניסיון לשמור על המרחב הפרטי המוגן שלי, לבין להדליק את הטלפון ולתת לו להיסדק לאט־לאט ולא לנסות להילחם בזה, עמדה נסיעה בכבישים שקטים מדי, שלא אופייניים לזמן או לתקופה. לא האמנתי שאתגעגע לצפירות, לבלגן ולעצבים הרגילים שיש פה בדרך כלל בימים רגילים שלא קורה בהם שום דבר שעוצר לכולם את הנשימה ומשאיר אותנו שותקים. כשיש פה שקט פנימי, זה סימן רע. זה הדבר הכי לא ישראלי שיש.
כבר הפכתי לאדישה, אך שום דבר לא הכין אותי לבוקר ההוא | טליה לוין
חינוך ערכי סותר את האג'נדה הממשלתית | אברהם פרנק
באמת שלא הכרנו חוויית מגורים כזו, ואיך אנחנו תמיד מצליחים להיות ארץ המילים המוגזמות, אמרתי לפרטנרית שלי לדרך. המקום הזה חייב להיות גדול, מופלא, אדיר וחווייתי או לחלופין קטסטרופלי ואפוקליפטי ברמות שאי אפשר להכיל.
בדרך חזרה, כשעברנו סמוך לנתב"ג, חשבתי שאולי במקום השלט על חוויית מגורים שלא הכרנו, צריך לתלות שלט שעליו כתוב: ברוכים הבאים למדינה הכי משוגעת על הספקטרום של השיגעון, ולחלק חוברת הדרכה לתיירים שעוד יבואו מתישהו, ולספר להם בה שישראל היא מתקן הלונה פארק המוגזם והמפחיד ביותר שהוקם אי־פעם ברחבי העולם.
אולי כדאי גם להוסיף בחוברת הזאת שכל מי שעולה על המתקן הזה, עושה זאת על אחריותו האישית בלבד. כי אם נניח הוא ייתקע הפוך, עם הראש למטה, כמו שקורה לא פעם ברכבות הרים מטורללות שבנו בני אדם יהירים שחושבים שהם אלוהים, והוא בטח חושב שיבוא צוות של הלונה פארק הגדול במזרח התיכון ויחלץ אותו, אז הוא טועה. הוא יהיה תקוע שם, כל עוד זה האינטרס של מנהלי הקרקס.
עברית היא שפה נהדרת, שמצליחה לתאר קשת עצומה של רגשות, לעתים גם רק במילה אחת. אבל נדמה שישנם כמה ביטויים בשפה שהמשמעות התרוקנה מהן כליל. המילים "טוב" ו"רע", למשל, כבר לא אומרות לאף אחד שום דבר. מה רע בסתם "רע" או סתם "טוב"? כי אם זו לא קטסטרופה או משהו פנומנלי, אנחנו אפילו לא יודעים איך צריך להרגיש.
בארץ המילים המוגזמות מורכבים החיים מקצוות, ללא אמצע. בארץ המילים המוגזמות הנשים הן “מהממות" או ״עוכרות ישראל״. הגברים ״מושלמים" או ״גזלייטרים״. ראיתי גם ביטויים חמורים יותר. מי שיהיה צריך לכתוב את הקומוניקט היחצני המחודש עבור המדינה שתקום פה אחרי שנעבור את הכל, יתקשה למצוא את המילים המדויקות למקום שהוא גדול מהחיים, והחיים בו עוצמתיים אבל גם המוות גדול בו. גן עדן פינת גיהינום, או ההפך. תלוי איך מסתכלים על זה. יכול להיות שנצטרך למצוא גם שפה חדשה.
ובינתיים, עד שזה יקרה ונעשה כמו שהיינו ילדים “פוס משחק", נעצור הכל ונגיד רגע, רגע, אי אפשר להמשיך ככה, צריך לפרק את הלגו ולבנות הכל מההתחלה, אבל הפעם נכון, בלי לזייף - אני סתם משוטטת לי ברחובות בפינת כאב וצומת האדישות, בסמטת העוצמה לצד שדרת העצמאות, שאלוהים יודע עד כמה זה נראה לי מגוחך השם הזה עכשיו, מביטה סביב ורואה שהשפה העברית היא רק דרך לתאר את מה שאי אפשר יהיה לתאר פה אף פעם, וזר לא יבין זאת.
בשנים האחרונות החיים בישראל הפכו ל"חוויה" אחת גדולה: חוויית גלישה, חוויית צפייה, חוויית מגורים, חוויה קולינרית, חוויית חופשה, חוויית קנייה וחוויית משתמש. רוב החוויות הללו במבט לאחור ומניסיון אישי היו לא משהו בלשון המעטה, אולי כי בישראל כמו בישראל חסרה חוויה אחת אמיתית שתהפוך את המקום הזה לגן עדן - חוויית שירות.
אז איך זה עובד עכשיו? מותר כבר להתלונן בפני שירות הלקוחות על חוויית שירות גרועה שמרגישה אזרחית, משלמת מסים, שהיא בעצם לקוחה לא מרוצה של המדינה?
באופן סמלי גיליתי שלפני שבועיים ציינו את אחד הימים המוזרים האלה שתמיד ממלאים כותרות במגזיני לייף סטייל, והפעם זה היה “יום רכבות ההרים הבינלאומי". ראיתי באחד החשבונות בפייסבוק שאני עוקבת אחריהם דירוג של עשר הרכבות המסוכנות ביותר בעולם. היו שם מגיבים שזה לא הרשים אותם, וכל אחד הוסיף בתגובה תמונה של הרכבת הכי מפחידה שהוא עלה עליה בחיים. אני סתם שמתי אייקון של דגל ישראל.