פעם, לפני נצח, היו הרשתות החברתיות מפלט מהאקטואליה. החברים שלך, לרוב מיקס של מי שמכירים אותך מהחיים האמיתיים, ביחד עם כאלה ששמעו עליך ולצדם כאלה שהצטרפו כי ההגיגים והתמונות שחלקת עם היקום נראו להם מעניינים, שיתפו בתמונות מחמיאות שלהם בבגדי ים, בחליפות או בשמלות ערב, חלקו תצלומים ומתכונים של עוגה או סלט וכך הלאה.
פייסבוק, הרשת החברתית המשמעותית ביותר של אותם ימים, הייתה הארכה של כישורי החברה שלנו: כמו שבעולם האמיתי אתה מוצא את עצמך מגיע לאירוע של מכרים ופוגש בו אנשים חדשים, כך היה גם מעל גבי הפלטפורמה. מהר מאוד זה השתנה. האלמנט הראשון שהבדיל בין החיים האמיתיים לאלה שמתנהלים דרך המקלדת (ואחר כך, עם השתכללות הטלפונים, בעיקר דרך המכשירים הניידים) היה העובדה שיש נסיבות שבהן קל יותר להקליד מאשר לדבר: קחו את הסיטואציה הקלאסית שבה נניח באותו אירוע דלעיל הבחנת במישהי ונורא רצית לדבר איתה.
אלא שכמו רוב הגברים הנחמדים, גם אתה קצת ביישן, ועד שלגמת את שני הדרינקים שנדרשים לך כדי לגשת לאישה יפה ולמצוא נושא לשיחה, היא כבר הלכה (או גרוע מכך, כבר רוקדת עם ההוא שנזקק רק למשקה אחד). את הבעיה הזאת פתרו פייסבוק ובהדרגה גם הרשתות האחרות ש"גדלו עליה", תרתי משמע (קודם כל חיקו אותה עם טוויסט ייחודי ואחר כך האפילו עליה, עד שהפכה לרשת של ההורים של הטיקטוקרים).
אתה כבר לא צריך להכניס את הבטן, לנפח את החזה ולחשוב על משפט פתיחה קצת פחות ניאנדרטלי מאשר “את באה לפה הרבה?". כל שעליך לעשות הוא למצוא את התמונה הכי מחמיאה שלך כדי לשים בפרופיל, לעבור קצת על שלה כדי למצוא תחום עניין משותף - ואז יש לך כל הזמן שבעולם לשייף כמה משפטי פתיחה, עדיף סביב משהו שיקנה לך נקודות מראש, למשל אהבת כלבים, עניין ביין, תוכנית טלוויזיה אהובה, הופעה של להקה ששניכם אוהבים וכך הלאה. בגדול, בדיוק את החזון הזה ראו לנגד עיניהם מארק צוקרברג וחבריו, חבורה של חנונים שרצו בסך הכל להכיר סטודנטיות שלא היו רואות אותם ממטר בקמפוס.
מצחיק לכנות שלב בקיום הווירטואלי שלנו, עניין חדש יחסית, במילים “ימי התום", אבל בראייה לאחור הם היו באמת כאלה, כי מהר מאוד החליף הייצוג שלנו בחיים הווירטואליים את המציאות. כך למשל, אם צולמתי חוגג על יאכטה ביוון, אני כנראה עשיר, או שלפחות כך יחשבו כולם. ובהתאמה: אם אני כותב לאשתי עד כמה החיים שלי איתה יפים, אני כנראה בעל מושלם. ואם העליתי תמונה עם הילד שחוגג בר מצווה וכתבתי כמה משפטים חמים, אז ברור לכולם שאני אבא טוב.
העניין הוא שאם בהתחלה היו מי שביקשו לשטות “בעולם" ולהציג את עצמם כמו שכולנו חולמים להיות, קרי כ־10% יותר עשירים, יפים, רזים, משכילים אוהבים ונאהבים ממה שאנחנו באמת, אחר כך התפתינו להאמין שהייצוג הווירטואלי שלנו מקרין על החיים עצמם.
צא ולמד עד כמה זה אידיוטי להעלות תמונה של בת הזוג ולכתוב משהו כמו: “יפה שלי, כבר כך וכך שנים חלפו מאז שנכנסת אל חיי". זה ההפך מלחגוג את האהבה - זה במקום לאחוז בידה, להביט אל עיניה ולומר לה את המילים שאפשר (ומוטב!) לומר רק בארבע עיניים, רצוי לצד בקבוק יין ומול שקיעה, שלא תצולם לעולם, אבל תחיה לנצח בזיכרונכם (שבו, הפלא ופלא - היא תהפוך למרהיבה יותר בכל פעם שתיזכרו בה).
ואלו כמובן הדוגמאות הקלות יחסית, כלומר כאלה שאתה נתקל בהן ומסנן ברשעות: “בוא'נה, אני מכיר אותו, אין לו כסף לאוטובוס, העיקר הוא מצטלם לי עם פרארי", או “ראיתי אותה ברחוב שלשום, זאת כנראה תמונה שלה מלפני עשר שנים ו־20 קילו", ולפעמים גם: “אוהבת אותו עאלק, רק בשבוע שעבר ראיתי אותה...", עזבו, לא חשוב.
למה דוגמאות קלות? כי מהר מאוד גילו המשתמשים שכאשר משתמשים במקלדת ולא בפה, נוח יותר לא רק לכתוב מילים טובות אלא גם מילים רעות. התופעה הזאת החמירה כאשר החלו לצוץ פרופילים אנונימיים, כאלה שמאפשרים לבעליהם לומר כל מה שהיו רוצים לכל מי שהיו רוצים, בלי לשלם מחיר אישי.
אני לא מיתמם, אינני צדיק - ומעת לעת אני מעלה תמונות שנועדו לא רק להציג אותי כפי שאני באמת, אלא לייצג את מה שהייתי רוצה להיות בעיני אחרים. כל עוד נשמר קשר עם המציאות, זה נראה לי פייר אינאף. ובכל זאת, בימים שבהם המשימה הקשה ביותר היא לספור עד עשר ולא לגדף איזה ביביסט/קפלניסט/מתנחל/פעיל בצלם, נזכרתי לפתע בעידן שהיה אך לפני מספר שנים, שנראות לפתע כנצח, שבו היה הפרופיל הווירטואלי שלנו רק תוספת נעימה לחיים ולא התחליף שלהם.