העובדה שסקרי התמיכה בחמאס זויפו מראה שאולי בכל זאת יש פרטנר | שי להב

בתוך השטף האינסופי של חדשות ודרמות שמוסיף לפקוד אותנו, השתרבבה גם ידיעה שירדה מהר מאוד מהכותרות. הידיעה - שפרסם דובר צה"ל - קבעה כי נתוני סקר דעת קהל מקיף שנערך בעזה עוותו בידי חמאס. וכך מה שהוצג כתמיכה גורפת של העזתים בארגון הטרור ובדרך האלימות - התברר ככמעט הפוך. אפשר ממש ליצור שיעור של מבוא לעיתונות דרך הידיעה הזאת. כי היא כוללת שני אלמנטים מרכזיים ושונים מאוד זה מזה: אחד, חמאס זייף ושיקר. והשני, אני מפשט בכוונה - העזתים מתונים בהרבה מכפי שאנו תופסים אותם. או לפחות, רחוקים מלהיות מקשה אחת. ועתה, נחשו איזה משני האלמנטים הודגש בתקשורת שלנו. הנה שלוש כותרות מייצגות, מתוך אתרים מרכזיים, שמעניקים תשובה ניצחת: “צה"ל חושף: חמאס זייף את סקרי דעת הקהל בעזה"; “מכונת הפייק של חמאס: זייף תוצאות סקרים לטובת יחיא סנוואר"; ו"כך מזייף חמאס סקרי דעת קהל כדי להסוות את קריסתו".

רוצה לומר: הסיפור המרכזי פה הוא רשעותו ושקרנותו של חמאס, ששוב נחשפה. ולא העובדה - השונה לגמרי מהנרטיב שעל פיו אנחנו מתנהלים מאז 7 באוקטובר - שחלק ניכר מהציבור העזתי מתנגד לארגון הטרור. ליתר דיוק, על פי הנתונים שנאספו באמצעות ח'ליל שקאקי, סוקר הנתפס כמהימן מאוד, כשני שלישים מהעזתים סבורים שההחלטה לתקוף את ישראל הייתה שגויה. רק 21.3% אמרו שיצביעו לאסמאעיל הנייה (בטרם חוסל, כמובן) אם יתקיימו בחירות לנשיאות בעזה. 51.2% אמרו שלהערכתם ישראל תנצח במלחמה. ואולי הכי חשוב, בתשובה על השאלה: מהי לדעתך הדרך הטובה ביותר להגשמת המטרות הפלסטיניות? 49.8% ענו - משא ומתן. 20.5% צידדו בהתנגדות עממית בדרכי שלום. ורק 28.1% דגלו בפעילות מזוינת.  

כמובן, זה רק סקר. עם כל ההסתייגויות הנדרשות. וזה לא שבלב עזה מוקם כרגע סניף מהודר והומה אדם של שלום עכשיו. ושום סטטיסטיקה לא תוכל לעקור את המראות האיומים של ציבור עזתי מוסת, הצוהל לנוכח הגעתם של חטופים ישראלים שותתי דם. ועדיין - יש כאן מסמך מעניין, שמספר סיפור שונה מזה שנוח לרובנו לספר לעצמם. והוא גם תואם סקרי דעת קהל קודמים שנערכו בעזה בעבר. למשל, ב־6 באוקטובר, יום לפני המתקפה הרצחנית, נערך סקר של arab barometer, שצוטט במכון למחקרי ביטחון לאומי, ועל פיו 67% מהעזתים הביעו אמון נמוך או חוסר אמון מוחלט בחמאס. על פי אותו סקר, 73% מהנשאלים תמכו בהסדרה לא אלימה של הסכסוך, לעומת 20% שתמכו בפעולה אלימה כנגד ישראל. 54% הביעו תמיכה ברעיון שתי המדינות.

במילים אחרות, התפיסה שהפכה אצלנו לבון־טון, ועל פיה כל העזתים רוצחים, או לפחות תומכים ברוצחים, ועל כן הם בני מוות - היא פשוט לא נכונה. והמשמעות של התובנה הזאת היא דרמטית. כי התפיסה הנוכחית מונעת כמעט כל ניסיון לבקר את הפעילות של ישראל בעזה (הרי אם כולם רוצחים, אז מגיע להם). היא מצדיקה את ההתעלמות הכמעט מוחלטת של כלי תקשורת ישראליים ממראות ההרס ברצועה. ובעיקר, היא מחזקת את תחושת ה־אין עם מי לדבר, שמשליכה על כל דבר כמעט. על הנכונות או אי־הנכונות להגיע לעסקת חטופים. על חוסר היכולת לקבל ביקורת בינלאומית בנוגע להתנהלות שלנו בעזה, כי מה הם מבינים בכלל. וגם על סוגיית היום שאחרי, והשאלה מי יוכל לשלוט בעזה במקום חמאס. האופציה של כוחות מקומיים לא עולה כמעט, בדיוק מהסיבה הזאת. של תפיסת כל העזתים כתומכי טרור.

שוב, אין כאן ניסיון לצייר מציאות אידילית או לקדם משאלת לב. אבל חייבים להביא בחשבון את השלטון הטוטליטרי והאכזרי כל כך של חמאס, שרודף את כל מי שמתנגד לו, ומעלים את האופוזיציה כמעט לחלוטין. ולנו כמדינה יש אינטרס ברור לחפש את האופוזיציה הזאת ולחזק אותה. במישור המיידי, כדי לשחרר מאמץ וחיילים למשימות אחרות. ובמישור העתידי, כדי לנסות וליצור מחר שיש בו גם תקווה. רגע לפני שנהפוך לספרטה. 

על הסכין

• המלצת צפייה רותחת. "Sam & kate", הסרט ששמו תורגם ל"אהבה זה כל העניין", הוא פשוט עונג צרוף. אב ובנו (שמגלמים דסטין הופמן ובנו האמיתי ג'ייק הופמן) פוגשים באם ובתה (שמגלמות סיסי ספייסק ובתה האמיתית סקיילר פיסק), ומתאהבים בהן. מכאן, כל הכאבים והסודות נפרשים באופן עדין, רגיש ומענג במיוחד. ודסטין הופמן הוא פשוט גדול מהחיים.
• "Breathless" (נטפליקס) היא סדרת בית חולים ספרדית חדשה, שמספקת את כל מה שמצופה מהז'אנר. חיבור בין קייסים רפואיים ומערכות יחסים בתוך הצוות הרפואי (שהן יותר דומיננטיות). כבונוס, יש גם קייס פוליטי חברתי מעניין. התוצאה מתקרבת לא פעם באופן מסוכן לגבול הסבונייה, אבל לא חוצה אותו, ונהנית משחקנים טובים ומכתיבה אמינה.
• "בובה של לילה", בערוץ הספורט, היא פשוט תופעת טבע. כי היא מציגה תוכנית הומור ישראלית שהיא כמעט נטולת עכבות, או פוליטיקלי קורקט. והתוצאה, גם אם הכתיבה לא תמיד מבריקה, וגם כשההומור יורד נמוך, היא פרצי צחוק בלתי נשלטים. בצירוף תחושת שחרור לא מוכרת. וליתר דיוק, נשכחת. צל"ש מיוחד לאלי יצפאן, שמזכיר שם את רגעיו הגדולים.