אין־אונים הוא מושג פסיכולוגי המתאר תחושה שאנחנו תקועים במצב שבו איננו מסוגלים לעשות משהו כדי לשנות אותו. זו תחושה פסיכולוגית שבדרך כלל אין לנו שליטה עליה. אנו חשים אבודים ולעתים מוצפים בתחושות הפסד, כישלון, עצב וחוסר אפשרות לראות שביב אור באופק.
זו תחושה כללית שיכולה להיות במצב שבו האדם עובד עבודה קשה ולמרות זאת הוא חסר יכולת להשיג מספיק משאבים כלכליים כדי לפרנס את משפחתו; זה יכול לקרות עקב הפסד כספי משמעותי או הסתבכות בחובות וחשש כבד מתוצאת המצב שאליו נקלע האדם מבלי שיוכל למצוא לכך פתרון; או בזמן מחלה גופנית כאשר לא מגיעים לאבחנה, לא ממש יודעים כיצד לטפל במחלה, כל רופא מעלה השערה לאבחנה שונה, והחולה מרגיש שהוא הולך לאיבוד.
כרופא אני יכול להעיד על חוסר האונים שאני חש אם אני נתקל במצב שבו איני יכול לעזור לחולה. אומנם לא תמיד יש בכוחי לרפא אותו, שהרי לא כל המחלות ניתנות לריפוי, אבל ברוב המקרים אני יכול לפחות לעזור לו להתמודד עם המצב, להקל את כאביו, להרגיע את התסמינים שלו ומתוך כך להרגיע גם אותו. כאשר מסיבה זו או אחרת גם זה לא מתאפשר - תחושת התסכול קשה.
מדוע אני כותב את ההקדמה הארוכה הזאת? כי לדעתי כל המדינה שלנו, יהודים כערבים, חילונים כדתיים, שמאלנים כימניים, חברי האופוזיציה כחברי הקואליציה - כולנו בסתר לבנו, או בגלוי, סובלים ממצב של חוסר אונים. כולנו בחוסר ודאות, לא יודעים כיצד להתנהל, לא יודעים מה יהיה וכיצד לתכנן את העתיד. האם להישאר באזור שסופג אש, או שמא עדיף לעבור למרכז - שהרי גם שם עלול להיות מסוכן; האם לקנות בית בחו"ל או להעביר כסף לחו"ל או בכלל לעשות רילוקיישן; האם זה זמן לתכנן טיול בחו"ל או שמא עדיף להישאר בארץ מחשש שחברות תעופה יבטלו טיסות; האם המדינה תישאר דמוקרטית או תשנה את פניה? הרבה שאלות ואפס תשובות. לאלוהים פתרונים.
במצב שבו נתונה המדינה שלנו היום, תחושת הכישלון והדיכאון איננה אישית, אלא לאומית. אין לנו מידע על התוכניות לעתיד, אין לנו מושג מה יילד יום, ולכן אין לנו מושג אם עדיף להימנע מפעולה או דווקא להיות אקטיביים. כל זה תורם לאווירת נכאים, עצבנות, אי־שקט וסף גירוי נמוך הגורם לתחושת אין־אונים, להתלקחויות כעס ולתגובות מוגזמות גם אצל האזרח הקטן, גם אצל מנהיגיו וגם בקרב הצבא והמשטרה. ואנחנו כולנו כל כך לא רוצים שעוד יהיה יותר גרוע לפני שיהיה פה טוב.