כרזת הענק עם הפורטרט של הירש גולדברג־פולין, שקוראת לשחרורו המיידי, עדיין תלויה ברחוב בן סירא בירושלים, בקומה השנייה של פאב "הסירה", שהיה פאב הבית שלו.
בבית הצמוד גר בעבר זאב ז'בוטינסקי. הוא נלקח משם למאסר עם עוד 19 חברים שהתייצבו להגן על תושבי הרובע היהודי עם פרוץ מאורעות הדמים בפסח 1920. בארץ נפוצה שמועה שהבריטים מתכננים להעמידו למשפט מהיר שעלול להסתיים בהוצאתו להורג.
ליברמן מתעקש: "ישראל מסוגלת להכריע לבדה את איראן" - וזו השיטה
סינוואר מחכה לאחים המוסלמים: האירוע שיגרום לו לנהל "מו"מ בצורה אחרת"
הרבנים, בראשם הרב קוק, מיד התגייסו לאיסוף חתימות של אלפי אנשים שהצהירו שגם הם השתתפו בהגנה על ירושלים וביקשו לעמוד למשפט לצדו. ז'בוטינסקי נידון ל־15 שנות עבודת פרך. בזמן שהיה במעצר, פורסמה קריאה של יהודי ארץ ישראל להצביע בעדו לאסיפת הנבחרים כאות הזדהות. חתומה על הקריאה: אחדות העבודה. שמאל. אחר כך יבואו ימים אחרים, אבל מעצרו עורר התנגדות ציבורית עזה בארץ ישראל ובעולם, כך שהלחץ הכבד על השלטונות הבריטיים לשחררו עבד, והוא קיבל חנינה.
פעם חיים נחמן ביאליק נקלע לברלין, למסיבה שנערכה לכבוד ז'בוטינסקי. השניים הכירו זה את זה עוד מקודם. היו ביניהם חילופי דברים יפים מאוד, סביב העשייה הספרותית והפעילות הציבורית. הם רצו את אותו דבר: בית לעם היהודי בארץ ישראל. השאלה לא הייתה ה"מה", אלא ה"איך". באותה מסיבה ביאליק התבקש לברך. הוא אמר: "מכיוון שידעתיך, ז'בוטינסקי, שיהודי טוב אתה וכוונתך טהורה, הריני מברך אותך שתנחל מפלה פוליטית". "דבריי לא היו דיפלומטיים ביותר, אבל הם היו ברורים", העיד על עצמו.
בעתיד, ביאליק יתלונן על כך שז'בוטינסקי תמיד מוותר על ידידים אם הם מסרבים לקבל את תורתו בשלמות. הוא יאמר: "נגיד שבהרבה טענותיו צדק ז'בוטינסקי. יש לו עין חדה מאוד, והוא רואה לפרקים היום את מה שאחרים יראו מחר. אבל האם משום כך צריך להטיל מרה באלה שהם עיוורים כיום?". ביאליק אמר דבר נוסף. "הרבה עשו חברים ויועצים רעים, והרבה עשתה הדחיפה הגסה... השטן מרקד בתוכנו, ולאן נגיע?".
נדמה לי שמרביתנו כבר יכולים לעמוד על משמעות הביטוי "השטן מרקד בתוכנו", ובוודאי על השאלה: "ולאן נגיע?". אין צורך בפגישות פנים אל פנים כדי להכיר בצרה הגדולה שמאיימת להטביע אותנו. די בהצצה ברשתות החברתיות, שמעידות על כך שעוד נתגעגע ל־6 באוקטובר. מה זה, "אחוזת דאונטון" היינו בהשוואה למה שאני רואה וקוראת עכשיו.
אם השיעור היה שהגיע הזמן שכל אחת ואחד מאיתנו ילמד לשתוק, השיעור טרם הופנם. אם השיעור הוא שכוחנו כעם הוא רק אם נלמד לסבול זה את זה כי לפעמים גם במשפחה יוצא ילד עם אישיות בעייתית שקשה לאהוב, אבל עדיין אסור להרעיבו - גם השיעור הזה טרם הופנם. ואם השיעור הגדול הוא שקודם כל קדושת החיים - גם זה לא הופנם.
רוב היממה נדמה לי שאנחנו דוהרים אל השלב הבא באסון. ובאמת, כמה כבר אפשר לשמוע את כל הקביעות הנחרצות האלה, עם סימני הקריאה, ותובנות שמוכתבות על ידי אנשים חסרי אחריות, חלקם תאבי דם ובצע, שטורחים למנות סביבם, במילותיו של ביאליק, "חברים ויועצים רעים"? כמה כבר אפשר לצעוק שזו לא פוליטיקה, אלא החיים שלנו כאן, של כולנו?
כמה אפשר לבעוט בשולחן עד שבן שיחי יבין שכששרה איקס ממנה את מפעיל דוכן הנקניקיות מאיזו חגיגת מפלגיאדה למנכ"ל משרד שאמון על הבטיחות שלנו ושל ילדינו בדרכים, זו לא פוליטיקה קטנה, אלא דיני נפשות, שהרי כאשר מישהו נדרס למוות או הופך נכה בגלל העובדה שכביש דמים ידוע נזנח לטובת כביש למקורבים, זו לא פוליטיקה קטנה כי אם דיני נפשות גדולים.
כמה כבר אפשר להגיד שאם לא יישאר דבר, לא יישאר לכולנו, להוציא אותם בודדים שכבר דאגו לדרכונים דיפלומטיים לילדיהם, ולחשבונות בבנקים בחו"ל, ולמבצרים מבוצרים ברחבי מדינת ישראל, כלומר מה שעוד יישאר ממנה, עד שנוכל לעלות שוב על הקרקע מהתהומות שהגענו אליהן. וכמה אפשר לשמוע שככה זה השמאל, שונא מזרחים ויהיר והכל בגלל ההפגנות, בזמן שהימין כבר למעלה משני עשורים יושב בשלטון, צועק וצועק ולא מעז להזיז דבר פרט לכמה ויתורים על שטחים. וכמה אפשר לשמוע שהימין בעל זיכרון קצר, כמה.
כמה אפשר לשמוע את החלוקה הזאת, שמתעלמת ממיליון גורמים נוספים, שוכחת שכל אחת ואחד עולם ומלואו ומפצלת אותנו לשני מחנות, כמו בלוח משחק שיש בו כלל יחיד: לעמוד זה מול זה ולחבוט אלו באלו. ובהנחה שנגיד, רק נגיד, שאלו בחלקן טענות נכונות, מה זה עוזר לנו, להיות כל כך צודקות וצודקים בזמן שאנחנו הולכים ומתמעטים, כוחותינו כלים, המדינה הולכת ומתכווצת כאילו שכחו אותה במיקרוגל תעשייתי ומעל ראשו של עם הספר מרחף איום ממשי להפוך לעם הַסְּפָר.
כרזת הענק עם הפורטרט של הירש גולדברג־פולין ז"ל, שקוראת לשחרורם המיידי של בני הערובה אצל האויב הרצחני, חמאס, עדיין תלויה ברחוב בן סירא בירושלים בקומה השנייה של פאב הבית שלו. יהי זכרו ברוך.