בכל אירוע ביטחוני בישראל, כזה שגובה קורבנות, ישנו מחולל האירוע, שהוא הסיבה לחפירת הקברים. כולל אירועי הטבח וריבאונד הלחימה בעקבותיו ברצועה, בצפון, בגדה, מצד החות'ים בתימן והאייתוללות באיראן. לכאורה התפתחות מדאיגה, למעשה חלק בלתי נפרד מרצף מבהיל של מלחמות וקורבנות בעשרות השנים האחרונות בהשראת אותו מחולל אירועים.
גלגל השיניים שמסובב את גלגלי כל המערכת, חומק מהשיח הציבורי והתקשורתי, ומרכזיותו נעלמת מהדיונים על מדיניות החוץ והביטחון, ונבלעת בענני העשן המתאבכים מעל אירועי היומיום. החירשים לא שמעו, העיוורים לא ראו, האילמים לא פצו פה, וכך מניע גלגל השיניים הקטן – תנועת המתנחלים – את שאר הגלגלים.
אין פיגוע או מלחמה מאז מלחמת ששת הימים, לא חשוב באיזו גזרה, שלא נבעו מהצורך להגן על השטחים שנכבשו. לאחר שנהדפנו מסיני במחיר של אלפי הרוגים ופצועים, הוקם גוש אמונים, ובאמצע שנות ה־70 עלתה ממשלת ימין לשלטון. הגדה המערבית הפכה לערש תרבותנו־עמנו־קיומנו וקאזוס בלי, כמעט כמו ציר פילדלפי כיום.
כל מלחמות לבנון היו מלחמות נגד הפלסטינים שתבעו ריבונות על הגדה. המטרה השטנית והזדונית מאז נוסד גוש אמונים היא לא רק להשתלט על הגדה, אלא גם לתפוס את השלטון באמצעות החדרת אנשיהם למערכות השליטה כדי לבנות מדינת הלכה. יש מספיק אידיוטים שימושיים שניתן להסליל אותם למדינת החלומות שלהם, כמו בנימין נתניהו ויריב לוין, שנזקקים לגייסות של המתנחלים. זה כדי להימלט מהכלא, וזה ילד כאפות שהתבגר על רקע זעם כבוש שמחפש פורקן.
מאמץ לאומי אדיר הושקע כדי לבסס את איו"ש כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל – ולשווא. מול המתנחלים ניצבת מדינה פלסטינית בהתהוות והם חייבים להרוג אותה. כל מלחמה היא הזדמנות וסיבה טובה כדי לדחוף את הקייס שלהם קדימה ואת הפלסטינים החוצה. ועל הדרך גם את הדמוקרטיה.
המדיניות המוצהרת שלהם היא ארץ ישראל מהנהר עד הים, והיא חסרת סיכוי כמו מדיניות הקיצונים הפלסטינים, שטוענים גם הם: פלסטין מהנהר עד הים. הקרב שהולך ונמשך הוליד אינתיפאדה אחת רצופה, שגם היא הולכת ונמשכת מאז ששת הימים ועד היום.
מנטרה לאומית
בשפת החוק הבינלאומי ועל פי נורמות אנושיות מוסכמות, המאמץ לשליטה בגדה וברצועה קרוי כיבוש. או "אקיבוש", כפי שנהנו בימין לסנוט בשמאל, שהיה אמור להבין שאין חיה כזו, "כיבוש", שאיש לא עוסק בה למעט כמה טרוריסטים פלסטינים וכמה נידחי שמאל קיצוני הזוי בישראל. וחוץ מזה, "הם התחילו ואנחנו רק מגיבים" הפכה למנטרה הלאומית. להחזיק מיליונים תחת מגף זאת הנורמליות החדשה. והפיגועים, ובכן… זה כמו לכבות הבהוב התנגדות בוער כאילו היה בדל סיגריה שמסובבים עליו את העקב.
המדינה הדפוקה הזו, ואזרחיה החיים בבועה, סירבו להבין שהכיבוש הוא כדור שלג שמתגלגל מראש ההר וצובר מסה קריטית של התנגדות ותאוצת ריסוק שגוררת תהומה גם אותנו, וזה בדיוק מה שקורה בימים האלה. עובדה: תראו לאן הגענו עם הרב־זירתי והרב־הגדודי והרברבן בצמרת, וכיצד גלגל השיניים המתנחלי מניע את המזרח התיכון.
הכיצד? כל מלחמות ישראל מאז ששת הימים נבעו מחשש למדינה פלסטינית, והחשש הזה גובר ככל שהמתנחלים הגבירו את האחיזה בשטחים תוך גזל ברוטאלי שמוליד באורח טבעי התנגדות שמקצינה לטרור. ישראל הגיבה במגוון דרכים, בין השאר "עידוד" המאבק הפנים־פלסטיני בין תנועת פת"ח לחמאס (המצאה ישראלית באמצעות שחרור אחמד יאסין מכלאו. תודה, ביבי).חמאס MADE IN ISRAEL נועד לדכא את הרשות של אבו מאזן ולבלום חזית משותפת לצורכי מאבק משותף על מדינה פלסטינית בגדה וברצועה. כזו שכבר מובנית בהצעה האמריקאית הנוכחית והקודמות עד רונאלד רייגן, ג'ורג' בוש האב וביל קלינטון.
ב־2007 השליך חמאס את תומכי הרשות מגגות הבתים (זה היה סמל מצמרר בסגנון הטבח בעוטף) והשתלט על הרצועה לשביעות רצונם של המתנחלים ותומכיהם. בעודם עושים הכל כדי לדכא את אבו מאזן (למעט גיחות הסדר של אהוד ברק ואהוד אולמרט שנבלמו), נקט צה"ל מדיניות הפוכה וחיזק, בעידוד אמריקאי, את כוחות הביטחון של הרשות.
חזון אוונגליסטי
נתניהו המשיך לתחזק את חמאס בסרט נע של מזוודות דולרים כדי לממש את מדיניות הפגיעה ברשות. ברור מדוע נתניהו עשה זאת בניגוד לצה"ל, ואין טעם לשמוע את תירוציו. האיש קש והסבריו גבבה. יש לי הרגשה שהמגלומן הקטן באמת חשב שהוא משחק אותה פיבוט ב"ליגה אחרת".
תוך שהוא שבוי בחלומות הגדולה שלו עצמו, הוא יצר בממשלה ובצבא הרגשה כאילו יחד עם חבריו לליגה, ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ, הוא שולט במצב וחמאס מורתע. התוצאה היא שהוא הרדים את מערכת הביטחון, וועדת החקירה מוזמנת לעסוק בצד הזה של המחדל. העיקר מבחינתו של ביבי שהמתנחלים הבטיחו לו שקט תעשייתי בגזרת שרידותו המשפטית והפוליטית. כולל הזדמנות לבצע שינוי משטרי בחסות הרפורמה המשפטית, וכאן הוא נבלם בידי המחאה.
בהמשך קרסה מדיניות הביטחון שלו בכל נגזרותיה, מהגרעין האיראני עד אירועי הטבח, תגובת חיזבאללה, איראן והחות'ים – ונגררנו למלחמת התשה שהיא המוצא היחיד של נתניהו והמתנחלים כדי לא להיקלע למתווה האמריקאי שסופו, למי שלא מודע להצהרות ג'ו ביידן ואנתוני בלינקן, מדינה פלסטינית.
נתניהו והמתנחלים יודעים שישראל זקוקה לארה"ב כדי להילחם במינימום נזקים וחללים. הם מבינים שהתנאי הוא עסקת חטופים, שחרור אסירים, רגיעה צבאית וריח משכר של סיום הלחימה. נתניהו אמר בגלוי "אם נלך ל־42 יום, לא נוכל לחזור ללחימה", ובמקרה הזה הוא צודק, ולא צה"ל, שמחפש נתיב מילוט ממלחמה שיש בה רק מפסידים.
אלא שהאמריקאים מתנים את הסיוע בלחימה בסיוע מקביל של נתניהו לקידום המתווה כולו. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' חוששים מביידן יותר מאשר מיחיא סנוואר, והם החליטו שהדרך להיחלץ מהקוראלס של האמריקאים היא גם טרפוד העסקה וגם ניהול מלחמת התשה. האתגר הפוליטי של נתניהו הוא להפוך את דרישות בן גביר, סמוטריץ' ושות' בקואליציה (טרפוד העסקה ותחזוקת מלחמת התשה) להסכמה לאומית של מלחמות אין ברירה.
בשלב זה הוא מנפנף בפילדלפי ובסיבובי הקרבות מול חיזבאללה, כשאיראן ברקע כאיום קיומי. ברובד הפוליטי הוא נסמך על ניצחון טראמפ בבחירות בארה"ב. אכן, אין בעולם אדם סביר שמאמין לטראמפ (אולי אילון מאסק, אבל הוא לא אדם סביר) - גם לא נתניהו, שרביב דרוקר חשף את תמיכתו בנשיא לשעבר.
הנשק של נתניהו הוא האוונגליסטים. יותר משאלה תומכים בנתניהו, הם תומכי המתנחלים. יו"ר בית הנבחרים הנוכחי, מייק ג'ונסון, הוא אוונגליסט אדוק בגרסה האמריקאית של אורית סטרוק את שלמה קרעי. על בסיס הברית הקדושה הזו מצדיק נתניהו את טיעוני הסירוב להצעת ביידן ואת התמשכות מלחמת ההתשה. אבל למה החזון האוונגליסטי בארה"ב מאכלס את בתי הקברות בישראל?