יש משהו מתעתע באמירות האנושיות - לפעמים עצם זה שאדם אומר משהו עם מספיק שכנוע פנימי, הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. מצד שני, לפעמים אמירות שנשמעות משכנעות הן לא יותר משקר שאין לו שום היתכנות. בסופו של דבר, כל אמירה נבחנת במבחן הזמן, ולכן כדאי מדי פעם לעצור לרגע ולהסתכל על האמת. פשוט להודות בה.
אחרי שנה, כבר עבר מספיק זמן, וקודם כל - צריך להודות שנתקענו. למרות אמירות משכנעות רבות ששוחררו לאוויר, אנחנו לא מתקדמים לשום מקום עם המלחמה כבר חודשים ארוכים. לא מצליחים לסיים את הסיפור בעזה. חוטפים על הראש יותר מתמיד, גם בהאג וגם במדיה הזרה. לא מצליחים להביא לפתרון בלבנון ולהחזיר תושבים לביתם. לא מצליחים להגיע לעסקת חטופים. לא מצליחים להרים קואליציה בינלאומית חזקה מספיק מול איראן. ישראל בבעיה.
מי יסיט את הספינה לכיוון הנכון? מזמן לא רלוונטי מי אשם או מי התחיל | לילך סיגן
קל לזהות את הפייק הפרו-פלסטיני - מה קורה כשהוא מגיע למגרש שלנו? | לילך סיגן
ברקע יש כל הזמן דיבורים רמים על מה "צריך להיות" - צריך להפסיק את הסיוע ההומניטרי, צריך לגבות מחמאס מחיר על הרצח הברוטלי של ששת החטופים, צריך לזכור שהפגנות הן פרס ליחיא סנוואר, צריך להסביר לעולם אילו תנאים מחרידים החטופים שנרצחו היו צריכים לסבול, וצריך להפסיק את סבלם של אלה שעדיין נמצאים שם.
אבל בעיקר צריך להכיר בעובדה שהדיבורים האלה הם על ריק. צריך וצריך וצריך - אבל זה לא מתאפשר. מה שצריך הוא להבין למה כל מה ש"צריך" פשוט לא קורה.
ישראל נלכדה בין שתי מטרות: להכריע את המלחמה ולסיים אותה, ולשמר את הקואליציה שכוללת בתוכה את הקיצונים. שני הדברים האלה אינם ניתנים לביצוע יחד. צריך לבחור. אנחנו כל הזמן מדברים על הסתירה בין שתי מטרות המלחמה המוצהרות - מיגור חמאס ושחרור החטופים. אבל הסתירה הקשה יותר היא בין שתי המטרות הפחות מדוברות - המטרה הצבאית־מדינית והמטרה הפוליטית.
אופוזיציה חסרת דרך
בינתיים העם סופג חבטות, והן מתרבות. לא מדובר רק בהפסדים המוחשיים שאפשר לכמת, כמו כסף, סד"כ ותחמושת, דירוג האשראי או דעת הקהל. מדובר בציבור הישראלי והיכולת שלו לנהל את חייו. כל חבטה כזו, גם אם נדמה שהיא כואבת פחות מפעם כי התרגלנו לחיות בכוננות ספיגה, מצטברת ומתווספת לכל אלה שקדמו לה. יש מעט רגעים שמחים, הרבה רגעים עצובים, ובעיקר מחסור באמונה. העם חייב להיות מגויס ומאוחד במלחמה, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במלחמה כל כך ארוכה.
אבל הקואליציה שמובילה את המלחמה מקובלת על בערך שליש מהעם, ביום טוב. אלה העובדות. הממשלה איבדה חלק ניכר מהתמיכה בחבריה ובמעשיה מאז שנבחרה, ואינה מצליחה להשתקם. המציאות השתנתה, ואיתה גם התפיסות. במצב כזה של חוסר תמיכה, אין דרך להימנע מהפגנות המוניות, שהן אכן פרס לסנוואר. זה מקשה על המשא ומתן התקוע ממילא, בשל התנגדות הגורמים הקיצוניים בקואליציה לעסקה. לכן גם אי אפשר להתקדם עם פתרון לכאן או לכאן בגבול לבנון. המצב המתמשך של אי־סיום המלחמה שוחק גם את הצבא וגם את מעמדה הבינלאומי של ישראל, ולכן פוגע בהרתעה. ככל ששרים קיצוניים ממשיכים לאיים עם הצהרותיהם הפרובוקטיביות - המערב מתרשם מהן לרעה ומתרחק, ואויבינו אינם מתרשמים ולכן אינם מורתעים.
זהו פחות או יותר הלופ שבו אנחנו נמצאים. חייבים לומר שמנגד גם מפלגות האופוזיציה מסרבות להכיר בכישלונן. תכף נציין שנה, והן לא הצליחו להפיל את הממשלה למרות כל מגרעותיה. באופוזיציה אומרים דברים נכונים, רק שהדברים האלה לא מתממשים למציאות שונה בשטח. אומרים את מה שאומרים בתקווה לקושש עוד מנדט בעוד איזה סקר, ובהתנהלות הזאת - האופוזיציה לא באמת מציבה דרך אלטרנטיבית בפני העם. בסוף, הדרך של כולם עוברת בהקשבת יתר ליועצים ולסוקרים ובספירת מנדטים במקום בעשיית המעשה הנכון. למה? כי המעשה האמיץ עשוי לשנות את המציאות, אבל גם עלול לעלות במנדטים ואולי אפילו בקריירה.
לשים סוף לחרמות
אז איך יוצאים מהלופ?
רק עם ממשלה חדשה, שלא תהיה תלויה בבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, ושתקבל אמון מהעם. הייתה לנו ממשלת חירום כזו בתחילת המלחמה, אבל חבריה לא השכילו לשמור על שלמותה. כבר עם כינונה, השארת הקיצונים בממשלת החירום סימנה מראש שמתישהו יעדיפו להשאיר אותם ולהיפרד מהמצטרפים החדשים. זו הייתה שגיאה גדולה.
האופציות הן יציאה מיידית לבחירות; או ממשלה חדשה שתורכב מהכנסת הנוכחית ותייצג חלק גדול יותר מהציבור הציוני בישראל. עצם המהלך יכול להשיג למדינת ישראל לא מעט מטרות. כשחלק גדול יותר מהציבור יהיה מיוצג, רמת הזעם והייאוש תפחת, ואיתה גם עוצמת ההפגנות. זה ישדר מסר חזק מאוד לאויבינו, ויראה להם שהחברה הישראלית ממש לא מתפרקת - אלא להפך. בנוסף, גורמים מתונים יותר בממשלה יוכלו להביא לעסקת חטופים, וגם לשקם יחסים עם מדינות אירופה והדמוקרטים בארה"ב. שינוי בהרכב הממשלה יכול לשנות גם את המצב בהאג.
ח"כ מתן כהנא הבין את זה. הוא אמר השבוע שהוא עם החרמות גמר, כי הדרך היחידה להציל אותנו לפני שנגיע לעוד אסון - היא ללכת לאחדות. הטיקט של המפלגה של כהנא תמיד היה "ישראל לפני הכל", ובעד אחדות בעם. בכל פעם שהמחנה הממלכתי הוכיחה במעשים שזוהי דרכה, הציבור תגמל אותה.
עם קואליציה ציונית רחבה נוכל להחזיר לעצמנו את ערכי הציונות שהיטשטשו. כולנו צריכים להיזכר מהי הציונות ההיא, החלוציות שבנויה על פרגמטיות, תעוזה מעשית והקרבה עצמית. כרגע אנחנו רואים בהנהגה את ההפך - משיכת זמן, חוסר יכולת לקבל החלטות והאדרה עצמית.
7 באוקטובר נתן לכולנו מהלומה שפיזרה באחת את הרעל שמפריד בינינו, עם התפרצות של ציונות וגבורה מתוך העם. הבעיה היא שיש פה מנגנונים שהתמחו בייצור רעל, והם התאוששו עם הזמן, ופשוט התחילו לייצר אותו מחדש. אנחנו חייבים לפורר אותם, אבל לא על ידי מלחמה פנימית אלא על ידי סלילת דרך חזקה יותר שבנויה על הערכים האלו, ועל הסיבה לכך שאנחנו כאן. דרך שבנויה על השראה במקום על התבכיינות, ועל חשיבה יצירתית במיסוד שיתופי פעולה חכמים במקום בקומבינות ובהתחשבנות.
יכול להיות שזה נשמע כמו חלום שאין לו היתכנות. צודק מי שאומר שנתניהו לא מעוניין לוותר על הקיצונים בממשלתו למען אחדות בעם, אבל תפקידה של האופוזיציה הוא לפחות להציג את האופציה הזאת, של ממשלת אחדות אמיתית. זה מה שרוב העם רוצה, וחשוב שזה יהיה על השולחן, כי זה מה שנדרש כדי שנצא מהלופ. ומי יודע - אם יגידו את זה מספיק פעמים אולי זה גם יקרה בסוף, כמו נבואה שמגשימה את עצמה.