אין הסכמה מלאה על המסר החבוי בשיר שנקרא "אייווי" – בעברית "קיסוס" – של טיילור סוויפט. "אייווי" הוא הרצועה העשירית באלבום ושמו "אוורמור". על פניו, שיר על אישה נשואה שמתאהבת באיש שאינו בעלה. אבל יש גם פרשנויות הקושרות אותו למאבק שסוויפט ניהלה על הבעלות על זכויות לשיריה, בעיקר בגלל השורה "או כן, זו מלחמה, לעזאזל, זה הקרב הגדול של חיי, ואתה התחלת אותו, אתה התחלת אותו". זה לא היה הלהיט הכי גדול מהאלבום הזה, אבל כמו כל שיר של סוויפט, היה להיט גדול מספיק.
בשלישי בלילה, רביעי בבוקר לפי שעון ישראל, סוויפט הוציאה הודעה קצרה, מלווה בתצלום. זמרת מפורסמת, חתול ומשפטי תמיכה במועמדת לנשיאות שמנהלת את "הקרב הגדול" של חייה. זה עתה הסתיים העימות הנשיאותי, קמלה האריס נראתה בו כמו נשיאה. טיילור סוויפט עשתה את מה שהיה צפוי שתעשה, ובתזמון הקטלני שקמפיינים אמריקאיים יודעים לסנכרן. מכת אגרוף מימין – המועמדת – מכת אגרוף עוקבת משמאל – סוויפט. הנה, כבר יש הרגשה של תנועה, של תנופה. נשיאה עוד לא נולדה. מועמדת נולדה.
יש מועמדת!
אנחנו במרוץ האמריקאי הקצר ביותר אי־פעם, אנחנו במרוץ האמריקאי הצמוד ביותר אי־פעם. אם מישהו אומר לכם שהוא או היא יודעים מי ינצח בו – מומלץ להתרחק. מדובר בשרלטן. אין שום דרך לדעת מי ינצח. ואגב, גם אין שום סיבה להתאמץ לדעת. עוד מעט יבואו בחירות, ונדע כך או כך. ומי ניצח בעימות? מיד בסיומו, קמלה האריס ביקשה עוד עימות, דונלד טראמפ אמר שהמנחים היו נגדו. זה נותן סוג של תשובה על השאלה מי ניצח, אבל כדאי לסייג את התשובה הזאת. לא תמיד קל לדעת מי באמת ניצח בעימות. לא מיד.
למרות הכל: כך הגעתי למסקנה שרק טראמפ יוביל אותנו לסיום המלחמה
היכולות הצבאיות של חמאס אינן קיימות - אבל זה לא מה שמעניין אותו
שלא כמו בעימות של טראמפ מול ג'ו ביידן, שתוצאותיו היו ברורות בערך אחרי חמש דקות, בעימות של טראמפ מול האריס התוצאות ייוודעו בעוד כמה ימים, כאשר האבק ישקע, כאשר יתברר אם מי מהמועמדים הצליח לשנות את עמדות הבוחרים ליותר מכמה שעות. ולכולנו כדאי לזכור שאנחנו לא הבוחרים.
אנחנו לא קהל היעד. ולא כל מה שנראה לנו כמו הצלחה או כישלון הוא הצלחה או כישלון בעיני הקהל של האריס וטראמפ. ובכל זאת אפשר היה לסכם את הדיבייט במסקנה נחרצת: הדמוקרטים עשו את הדבר הנכון כאשר הזיזו את ביידן מהדרך. העימות הוכיח שיש להם מועמדת מרשימה.
שיעור האמריקאים שעדיין מתלבטים נמדד באחוזים בודדים. כמה בדיוק? הסוקרים של "ניו יורק טיימס" סבורים שריאלית מדובר ב־2% אולי 3%. שאר הרשומים כמתלבטים לא באמת מתלבטים. הם כבר החליטו ולא אומרים, או שפשוט לא יבואו להצביע. כמובן, זה שיעור מתלבטים קטן מאוד, אבל לא שונה מהותית מהשיעור הקטן מאוד של מתלבטים בשתי מערכות הבחירות הקודמות. אמריקה מקוטבת, מחולקת לשני מחנות שווים בגודלם, וממעטת להתלבט.
לרוב האמריקאים אין למעשה שתי אופציות, יש רק אחת. הם לא יכולים להעלות על הדעת הצבעה לאופציה השנייה. רק לא טראמפ, או רק לא "קומרד קמלה". רק לא הרבה יותר מרק כן, משום שאין ברירה אלא להודות ביושר, שגם אחרי ההצרחה המאוחרת של ג׳ו ביידן בקמלה האריס, זה עדיין די מוזר שאלה השניים הכי טובים שיש לאמריקה להציע.
גם בעימות הלילה לא היה רונלד רייגן, לא היה טדי רוזוולט, לא היה ברק אובמה. כלומר, לא ההומור הנונשלנטי של רייגן, לא החיוניות המתפרצת של רוזוולט, לא השליטה במדיניות של ניקסון, לא הכריזמה המהממת של אובמה.
הכלל הפוליטי מוכר: מי שלא מגדיר את עצמו, מוגדר על ידי יריביו. זה מה שקרה לקמלה האריס ערב העימות. היא המריאה מהר, ולא התפנתה להסביר מה היא רוצה. כמובן, אפשר להניח שהיא רוצה משהו, אבל לא בטוח שקל להסביר אותו, כי האריס נמצאת במלכוד שזה מהותו: האמריקאים רוצים שינוי. אלה בחירות של שינוי. מעבר לשאלת הגיל והתפקוד, זו הסיבה שבעטיה לג׳ו ביידן היה רק סיכוי קטן לנצח.
באמריקה, כמו בישראל, יש שתי אפשרויות לאפיון של מרוץ. יש מרוץ במצב שבו הציבור מרוצה למדי, ולא רוצה לקלקל. כמו במקרה של רייגן ב־1984. כמו במקרה של ניקסון ב־1972. יש מרוץ במצב שבו הציבור לא מרוצה, ותובע שינוי מסלול. כמו המקרה של רייגן (מול קרטר) ב־1980. כמו המקרה של טראמפ (מול קלינטון) ב־2016. בחירות 2024 הן בחירות של שינוי. לכאורה, בחירות מתאימות למועמדת חדשה (האריס) שמתמודדת מול מי שכבר היה נשיא (טראמפ). למעשה, סוג של מלכודת.
האריס אולי רוצה שינוי, אבל קשה לה מאוד לבטא את זה. היא כבולה לארבע שנות קדנציה שתסיים בקרוב כסגנית הנשיא. היא כבולה לביידן, שהמליץ עליה כמועמדת המחליפה, ונתן לה דחיפה חזקה לחזית המרוץ. היא לא יכולה להתנער מביידן, היא לא יכולה להכריז על עצמה כמועמדת של שינוי בלי להתנער מביידן. לסגן הנשיא אל גור הייתה דילמה דומה בבחירות 2000, והוא בחר להרחיק את עצמו מביל קלינטון ושלל השערוריות שנכרכו בשמו. יש הסבורים, וקלינטון עצמו הוא אחד מהם, שזה מה שעלה לגור במערכת הבחירות.
ומה עלינו? לקמלה האריס לא הייתה תשובה טובה על שאלת המלחמה בעזה. נודה על האמת: גם למנהיגי ישראל אין תשובה טובה על השאלה הזאת. ההיצמדות של האריס לנוסחת שתי המדינות ששלפה בתשובתה אומנם עלתה בקנה אחד עם המדיניות של כמעט כל הממשלים האמריקאיים בעשרות השנים האחרונות, אבל היא לא תחבב אותה על ישראלים רבים. ומצד שני, הערכתו של טראמפ שישראל לא תשרוד אפילו שנתיים אם האריס תיבחר, גם היא לא הייתה בדיוק להיט. זו הייתה התבטאות מסוכנת וטפשית. ישראל תשרוד.
לטראמפ יש טענה שהוא חוזר עליה: ממני היו מפחדים, ולכן המתקפות על אוקראינה ועל ישראל לא היו קורות. זו טענה שאי אפשר להוכיח, או להפריך. אבל זו לא טענה מגוחכת. עוצמתו של הנשיא האמריקאי, והחשש של מנהיגים מפני תגובתו, נכנסת למערכת השיקולים של כל מי שמחליט לפתוח במערכה בכל מקום בעולם. וכן, טראמפ נתפס כמסוכן ומאיים יותר מג׳ו ביידן.
ומה עליה? היא לא תיבחן בתשובות של היום אלא במעשים של מחר. אם וכאשר תיכנס לבית הלבן, מנהיגים זרים יבחנו אותה. הם ינסו להבין אם היא רכה או קשוחה. הם ינסו לנצל הזדמנות. היא תצטרך לבחור כיצד להגיב לבחינה הזאת. יש לקוות שרמת התגובה המעשית שלה למה שקורה בעולם, תהיה דומה לרמת התגובה הרטורית שלה למה שקרה בעימות.
החטופים ופילדלפי
בהינתן דילמה ברורה: להישאר בציר פילדלפי או להחזיר את החטופים – רוב הציבור הישראלי בוחר בחטופים. מה גודלו של הרוב הזה? כנראה שקצת יותר מ־50% מהציבור.
חמישה סקרים בחנו בשבוע שעבר את שאלת פילדלפי מול החטופים, שהיא בעצם סמל לשאלה כמה צריך לוותר כדי להחזיר את החטופים: בסקר שמצא את ההעדפה הנמוכה ביותר לשחרור חטופים, התוצאה הייתה ש־48% מהציבור יעדיפו את שובם, לעומת 37% שיעדיפו היצמדות לפילדלפי. זה סקר "מעריב" של ד"ר מנחם לזר.
הסקר הדומה לו ביותר בשיעור המשיבים הוא סקר המכון למדיניות העם היהודי - JPPI, שעליו כתבנו כאן בשבוע שעבר. זה הסקר הראשון שממצאיו פורסמו, אלא שלא בבת אחת. תחילה פורסמו הממצאים בציבור היהודי בלבד, שם נמצא רוב לשוללים נסיגה מפילדלפי. ביום חמישי התקבלו נתוני האיסוף גם מהמגזר הערבי. הוספה שלהם לתחשיב מקרבת מאוד את שני הסקרים – של JPPI ושל "מעריב". ההשוואה דווקא של שני אלה חשובה, כי בסקרים אלה נעשה שימוש בשאלה זהה.
בחירה ראשונה: "לישראל אסור לוותר על שליטה בציר פילדלפי גם במחיר שחרור חטופים". בחירה שנייה: "ישראל צריכה לוותר על שליטה בציר פילדלפי כדי לאפשר עסקה לשחרור חטופים". בחירה שלישית: "לא יודע/ת". תכף נחזור להשוואה בין שני אלה, כי היא מלמדת עוד כמה דברים ששווה לבחון.
מלבדם, הכנסנו לקו המשווה של סקרי פילדלפי והחטופים עוד שלושה סקרים של ערוצי טלוויזיה. של כאן 11, חדשות 12, i24News. כל אחד מהם שאל שאלה קצת אחרת, כל אחד קיבל תשובה קצת אחרת. חדשות 12 מצאו את השיעור הגבוה ביותר של תמיכה בשחרור חטופים – 60% - ואת הנמוך ביותר של תמיכה בהישארות בפילדלפי, 28%. אם תרצו, זה הסקר הכי לעומתי לעמדת ראש הממשלה. בין שני האחרים ההבדלים קטנים למדי בתוצאות.
צריך לציין שיש לא מעט הבדלים בין הסקרים. סקר i24News לא מזכיר את המילה "פילדלפי". לכן קצת התלבטתי אם לכלול אותו (את סקר עכשיו 14 לא כללתי בהשוואה, כי השאלה עסקה רק בציר פילדלפי, ולא העמידה דילמה של חטופים מול ויתורים).
גם זמן הסקירה והפרסום אינו זהה: סקר JPPI נעשה ראשון, ובפער משמעותי: הוא נערך כבר ביום ראשון שעבר (בציבור היהודי, הציבור הערבי נסקר מראשון עד רביעי). הסקר של כאן 11 נעשה באמצע השבוע, שלושת האחרים נעשו בחמישי־שישי. ויש הבדל גם בגודל הסקר. זה של JPPI גדול משל האחרים, ושונה בכך שנערך בנפרד בקרב יהודים על פנל המדד, ובקרב ערבים על ידי אפקאר, שמתמחה בסקרים במגזר הערבי (חובה לציין שנוסח השאלה לערבים היה שונה במעט - תמיכה והתנגדות לעסקת חטופים). זה לא אומר בהכרח שהתוצאות של JPPI מדויקות יותר, אבל כן מחייב להביא בחשבון את העובדה שלפחות בקרב ערבים האיסוף היה משמעותי יותר.
מה אפשר ללמוד מכל זה? קודם כל, ביחס לכלל הציבור הישראלי, השורה התחתונה ברורה ומוסכמת. רוב בעד שחרור חטופים, מיעוט בעד אחיזה בפילדלפי. ועוד אפשר ללמוד שהסוגיה קשה והתשובות משתנות בכמה אחוזים מסקר לסקר, מיום ליום, מנוסח שאלה לנוסח שאלה. ד"ר לזר הגדיר את זה יפה כאשר שאלתי אותו מה הוא מבין מההבדלים: "תערובת של הכל מהכל. גם סטיות סטטיסטיות וגם הזמן שעובר, סרטוני החטופים ובכלל. תקופה סוערת מייצרת נתונים סוערים".
ועוד אפשר ללמוד, וזו תהיה כמובן נקודה שתעורר גם עניין וגם מחלוקת: הרוב הברור בעד עסקה (ונגד עמדת ראש הממשלה) נשען במידה רבה על תמיכה משמעותית מאוד של הציבור הערבי בעסקה. איך אני יודע? כי אני מכיר את התוצאות של שני סקרים, של JPPI ושל "מעריב", במגזר הערבי.
בסקר של "מעריב" 73% מהערבים תמכו בעסקה, אלמלא כן, הפער בין תומכים למתנגדים היה מצטמצם ל־2% בלבד (לטובת התומכים). בסקר של JPPI 84% מהערבים בעד עסקה. אני נוטה לסמוך עליו, כי הוא היחיד שהיה סקר ייעודי במגזר הערבי. כל שאר הסקרים נערכו על פנל משותף שיש בו יהודים וערבים, וספק אם המספר הקטן יותר של משיבים אפשר סקירה נרחבת של משיבים ערבים.
אין לי נתונים על שיעור היהודים והערבים התומכים והמתנגדים בנפרד בסקרי הערוצים. הם לא הוצגו. אבל הם משמעותיים. בסקר כאן 11 יש פער של 24% בין תומכי עסקה לתומכי פילדלפי בכלל הציבור. אבל בקרב היהודים יש פער של 8% (עדיין לטובת עסקה). כלומר, תוספת התשובות של ערבים משלשת את הפער בין תומכים ומתנגדים. זה נתון משמעותי.
שיחקתי קצת עם מספרים ואחוזים בסקרי הטלוויזיה האחרים. אפשר לבדוק: אם מניחים ששיעור הערבים התומכים בעסקה הוא 75% - מה יהיה שיעור היהודים שמביא את התוצאה לזו שהציגו הערוצים. אם מניחים ששיעור הערבים התומכים בעסקה הוא 80% - מה יהיה שיעור היהודים שמביא את התוצאה לזו שהציגו הערוצים.
אם מניחים ששיעור הערבים התומכים בעסקה הוא 84% - כמו שיצא בסקר של JPPI - מה יהיה שיעור היהודים שמביא את התוצאה לזו שהציגו הערוצים. התשובה בכל המקרים היא פער קטן למדי בין תומכים ומתנגדים בקרב היהודים. אלא אם מעלים מאוד את שיעור המשיבים "לא יודעים" (אגב, לטעמי תשובה לגמרי סבירה מול דילמה כל כך מורכבת).
מדוע הנתונים הנוגעים ליהודים וערבים לא הוצגו איני יודע. אולי משום שהמציגים סבורים שהחלוקה המגזרית לא רלוונטית. אולי משום שהמציגים סבורים שהצגה נפרדת פגומה עקרונית או מוסרית. בסקר של JPPI הוטחה ביקורת, חלקה בלשון בוטה, בשל העובדה שהמכון הציג כבר ביום שני שעבר נתוני יהודים בלבד (ולא משום שלא נסקרו ערבים, אלא משום שהנתונים הנוגעים ליהודים היו מוכנים מוקדם יותר).
האם הביקורת מוצדקת? זה נושא שראוי לנהל עליו דיון. אני חושב שאינה מוצדקת: לטעמי, כמו שבסקר על גיוס חרדים יש היגיון בהצגה מובחנת של עמדות החרדים – כי ברור שהסנטימנט החרדי חורג באופן מובהק מהסנטימנט של מגזרים אחרים בחברה.
וכמו שבסקר על פינוי התנחלויות יש היגיון בהצגה בנפרד של עמדות המתנחלים – כי ייתכן בהחלט שהתחושות שלהם יבטאו שונות גדולה לעומת אלה של מי שמתגוררים במקומות אחרים; כך בסקר שנוגע למלחמה בעזה יש טעם להציג באופן מובחן את עמדות הערבים. לא משום שהן פחות חשובות, אלא משום שהן מאוד שונות, ומשום שהשונות נובעת מפערים מהותיים בהבנת המלחמה, גורמיה והשלכותיה.
הנה דוגמה לפער מהותי כזה: בסקר שערכנו באפריל האחרון במגזר הערבי בלבד, רק מיעוט קטן מהמשיבים אמרו שחמאס הוא האחראי העיקרי לסבבי האלימות בין ישראל לבין עזה מאז ההתנתקות. כלומר, בעוד היהודים בישראל מאשימים באופן גורף את חמאס כאחראי לאלימות – הערבים בישראל מאשימים את שני הצדדים במידה שווה (38%), ואם כבר רק צד אחד, אז יותר את ישראל (24%).
ועדיין, נותר להסביר פער בין הנתונים במגזר היהודי שנמצאו באמצעות סקר המדד (רוב קטן לטובת היצמדות לציר פילדלפי, שיעור יחסית נמוך של "לא יודעים") לעומת הסקרים האחרים (רוב יהודי קטן לטובת שחרור החטופים, אם כי בחלק מהמקרים אנחנו רק מנחשים שזה המצב). ממה נובע הפער?
כמו שאמר לזר: אולי האיסוף המוקדם יותר השפיע (מה שאומר שראש הממשלה נתניהו איבד תמיכה בעמדתו השבוע). אולי נוסח השאלה השפיע (אם כי "מעריב" שאל שאלה זהה). אולי מדובר בסטייה סטנדרטית שאפשר למצוא בסקרים שעוסקים בנושאים דומים, לא שונה מהותית מההבדל הלא מבוטל בין הממצאים של כאן 11 לעומת חדשות 12.
האתגר החרדי
הנה הזמנת צפייה: במסגרת המדד הפקנו שישה סרטונים, כל אחד בן כמה דקות. האתגר החרדי בשישה פרקים, כך אנחנו מכנים אותו. ישראל רוזנר הוא הבמאי.
הוא גם אח שלי. הטון, כך אני מקווה, לא מדי מתלהם, לא מדי מאיים. גם כאן אני כותב לא מעט על ישראל והחרדים. לטעמי, זה נושא חשוב, ואם להיות קצת בומבסטי, אפילו גורלי. בסדרה אני מנסה להבהיר בקיצור מדוע אני חושב כך, בהתבסס על נתונים ובהבהרת משמעותם. אשמח אם תבחרו לצפות.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, כאן חדשות, "הצד השני" עם גיא זוהר, סקרי גאלופ ו"ניו יורק טיימס", שידורי ABC ו־YNET.