ב־22 ביוני 1941 התבררה ליוזף סטלין טעותו החמורה. במשך חודשים התעלם שליט ברית המועצות מהצלצולים ומההתרעות. סטלין היה בטוח כי אדולף היטלר לא יתקוף את מדינתו, ולכן השקיע את כל מאמציו במאבק נגד האויב הפנימי, נגד הבורגנים הפריבילגים, שלפי גרסת הנקו"ד התמידו בהתנגדותם למהפכה.
כשהיטלר פתח בבליצקריג נגד רוסיה, סטלין הוכה בהלם והסתגר בחדריו, רועד מפחד. לו רק רצו, היו יכולים בכירים סובייטים דאז להדיח את האיש שהטיל אימה גם עליהם: גם שרים ועסקנים הקרובים ביותר לסטלין חיו באי־ודאות מתמדת כשהם חוששים לחייהם מדי יום ביומו. אבל הם התמהמהו, ובינתיים הרודן התאושש, אזר אומץ, פנה לנתיניו ברדיו בנאום המפורסם שנפתח במילים "אחים ואחיות", ומשם המשיך ודיכא ושלח לעבודות פרך והוציא להורג, עד שהחזיר את נשמתו לשטן בפורים 1953.
למרות הכל: כך הגעתי למסקנה שרק טראמפ יוביל אותנו לסיום המלחמה
שחרור חטופים או השמדת חמאס? כך ישראל תשיג את שניהם
לא. בנימין נתניהו אינו יוזף סטלין, אם כי רדיפה הזויה אחרי בחורות שמעיפות חול בחוף הים לכיוון שר המשטרה, מעוררת תחושות לא נעימות בלשון המעטה. הסיפור הוא על פספוס הזדמנויות, ולגיבור הראשי לא קוראים בנימין נתניהו.
אבל כן, נתחיל בנתניהו. ב־7 באוקטובר התבררה לנתניהו טעותו הנוראית. במשך שנים אִפשר לחמאס לצמוח ולהצטייד בנשק ולבנות מנהרות. במשך חודשים הדף את כל ההתרעות ואת כל ההזהרות מפני התלקחות ביטחונית, כשהממשלה בראשותו ממוקדת כל כולה בעימות עם אזרחיה שלא הצביעו עבורה ועוסקת אך ורק ב"החלפת האליטות".
בימים הראשונים נתניהו הוכה בהלם. הסתגר בחדריו. הזמין סקר עומק על מנת לנסות לאמוד נזקים שגרמו הטבח וההרס לתדמיתו ולמעמדו בציבור. רק לאחר ימים מספר התאושש, אזר אומץ ופנה לציבור בנאום שנפתח במילים "אזרחי ישראל".
בימים ואפילו בשבועות הראשונים אחרי הטבח בקעו מהקואליציה קולות של חרטה, או לכל הפחות קולות שהביעו נכונות, גם אם רפה ומהוססת, להכיר באחריות על האסון. כך, למשל, ב־15 באוקטובר בצלאל סמוטריץ' הודה בקולו: "נכשלנו, לוקח אחריות על מה שהיה ועל מה שיהיה". גלית דיסטל אטבריאן הגדילה לעשות והכתה על חטא כמעט שלושה חודשים מאוחר יותר, ב־31.12: "הייתי חלק ממערך של כמאה אנשים שהדהירו תשעה מיליון לתהום, והחולשה הזו גרמה לטבח".
בימים הראשונים, כשישראל ההמומה והכואבת זעקה לממשלת אחדות לאומית, נפתח חלון הזדמנויות להקים ממשלה רחבה, שקולה, מאוזנת, שמושתתת על המפלגות הציוניות. ממשלת אחדות שכזו הייתה מאפשרת ניהול אחראי של המלחמה, חתירה לשחרור החטופים - וגם הייתה מעניקה לליכוד סיכוי להחליף דיסקט.
להמיר את הביביסטים בליכודניקים השתקנים האנוסים שהצליחו איכשהו לשרוד בסביבה הרעילה. ההזדמנות התפספסה, חלון ההזדמנויות נטרק, ולאיש שנושא באשמה מלאה לפספוס, למחדל, לכישלון, לא קוראים בנימין נתניהו - קוראים לו בנימין גנץ.
רק לא הגוש
אגדה עירונית מספרת כי כל הצרות נובעות מהתעקשותם של אנשי "רק לא ביבי" לפסול את נתניהו. באפריל 2019 אביגדור ליברמן הטעה את בוחריו ומנע את הקמת ממשלת נתניהו. מאז אפריל 2019 התמידו ליברמן, גנץ ויאיר לפיד בפסילת נתניהו ואילצו את יו"ר הליכוד להקים קואליציה עם הסיעות החרדיות והחרד"ליות בלבד, כולל אחרי הבחירות האחרונות, כשנתניהו הקים את ממשלת האסון (המכונה "ממשלת ימין על מלא"), פשוט משום שלא עמדה לרשותו אף אופציה אחרת. ברשותכם, נעשה קצת סדר.
באפריל 2019 סירב ליברמן להצטרף לקואליציה שניסה להקים נתניהו לאחר שלא הצליח להגיע להסכמות עם הסיעות החרדיות בעניין חוק הגיוס (מוכר, כן?). מי שיזם את פיזור הכנסת מחשש שתקום ממשלה אחרת, ואף נעזר לצורך זה בקולות הסיעות הערביות, היה בנימין נתניהו.
נניח שמצביעי ליברמן חפצו אך ורק בהקמת ממשלה בראשות נתניהו. אם כן, בבחירות בספטמבר 2019 הם היו מענישים את ליברמן על כך שמנע מנתניהו להקים ממשלה, נכון? אבל לא: בבחירות לכנסת ה־21 באפריל 2019 הצביעו לישראל ביתנו 173 אלף איש, והמפלגה זכתה ב־5 מנדטים. בבחירות לכנסת ה־22 בספטמבר 2019 הצביעו עבורה 310 אלף איש, והיא זכתה ל־8 מנדטים. כלומר המצביעים של ליברמן לא זו בלבד שלא ברחו, עמדתו הביאה למפלגה 137 אלף מצביעים נוספים.
באוקטובר 2019 הציע הנשיא דאז ראובן ריבלין פשרה שלפיה כחול לבן לא תפסול את נתניהו ותקום ממשלת אחדות שמבוססת על שתי המפלגות. כחול לבן זכתה בספטמבר 2019 ב־33 מנדטים, הליכוד ב־32. פשרת ריבלין סללה את דרך המלך להקמת ממשלת אחדות על בסיס מוצק של 65 מנדטים, כאשר שאר השותפות מוזמנות להצטרף בהתאם לקווי היסוד.
זהו מתכון קלאסי להקמת ממשלות אחדות: כך הוקמה ממשלת 1984 שהתמודדה עם המשבר הכלכלי החמור, ולאחר מכן ממשלת 1988. גנץ ולפיד חרקו שיניים אבל הסכימו. מי שדחה את הפשרה, מנע הקמת ממשלת אחדות והוביל לבחירות שלישיות היה נתניהו. הוא סירב לנהל מו"מ קואליציוני עם כחול לבן וקבע - רק עם הגוש.
במרץ 2020 בני גנץ פירק את כחול לבן והצטרף לממשלה בראשות נתניהו. ההמשך ידוע - נתניהו סירב לאשר את תקציב המדינה כדי למנוע מגנץ לכהן בתורו כראש ממשלה. ולסיום, הממשלה הנוכחית. מי שטוען כי נתניהו הקים את הממשלה בהרכב הנוכחי משום שהאחרים פסלו אותו, מטעה ביודעין: נתניהו לא הציע לאף מפלגה מחוץ לגוש להצטרף לממשלה במקום מפלגה כלשהי מהגוש.
כך לדוגמה, הוא היה יכול להציע לגנץ להצטרף לממשלה במקום איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' וכך למנוע השתלטות של ימין קיצוני פוסט־ציוני על עמדות המפתח ועל מדיניות הממשלה. או למשל היה יכול להציע לליברמן להצטרף לממשלה במקום יהדות התורה, על מנת להעביר חוק גיוס מאוזן. לא ולא. נתניהו העדיף להקים ממשלה חרדית קיצונית שדרדרה את ישראל עד הלום.
פריט יופי בממשלה
ואתם תגידו, אבל היה טבח. אבל חיזבאללה הפציץ את הצפון. מי הסמיך את לפיד ואת ליברמן לדרוש מנתניהו שיוציא מהממשלה את בן גביר ואת סמוטריץ'? הממשלה הוקמה לפי כללי המשחק הדמוקרטיים. טוב עשה בני גנץ שנכנס מתחת לאלונקה. עובדה שהציבור תגמל אותו ב־40 מנדטים.
אז זהו שלא. לפיד וליברמן התנו באוקטובר 2023 את הצטרפותם לממשלה בהוצאתם של בן גביר וסמוטריץ', לא בגלל כיבודים. להתנגדותם היו שתי סיבות, כל אחת בעינה עומדת. האחת, היה גלוי לעין כי השניים – בן גביר וסמוטריץ' - יפריעו לניהול המלחמה בכל פן שהוא: בקבלת ההחלטות, גם אם אינם חברים בקבינט המלחמה, בפן הציבורי והבינלאומי כשהשניים וחברי סיעותיהם משחררים הצהרות הזויות ואף מארגנים אירועים הזויים (ע"ע חגיגת ה"ניצחון" בבנייני האומה בירושלים בינואר השנה).
הסיבה השנייה מחזירה את הדיון לסוגיית הגוש. אין שום טעם להצטרפות לממשלה כשאין לך משקל. מפלגה שמצטרפת לגוש של 64 היא פריט יופי שנועד ליצור מצג שווא. למה שראש הממשלה יתחשב בשותף שאינו יכול לפרק את הקואליציה? עובדה: גנץ לא הצליח לכפות את עמדתו באף סוגיה, מאישור התקציב וצפונה. ואתם תגידו, אבל מה עם עסקת החטופים בנובמבר? ניחוש מושכל: העסקה הייתה יוצאת לפועל גם ללא נוכחות גנץ. זה לא היה בני גנץ. זה היה ג'ו ביידן.
לו הסכים יו"ר המחנה הממלכתי בימים הראשונים לאחר הפלישה והטבח ליישר קו עם יו"ר האופוזיציה ועם יו"ר ישראל ביתנו, לו התנה את כניסתו לממשלה בשינוי הקואליציוני המתבקש, הייתה קמה באוקטובר 2023 ממשלת אחדות אמיתית ולא מזויפת. ממשלה רחבה שהייתה זוכה לאמון הציבור. נתניהו היה מסכים, ההלם של הימים הראשונים לא הותיר לו ברירה.
בני גנץ בחר לחבל במהלך. לא מתוך רוע, מתוך חוסר ראייה פוליטי צורם. 40 המנדטים שלו בסקרי דעת קהל מראש נכתבו על הקרח, בדיוק כמו "הניצחון המוחלט". בני גנץ סייע להשאיר על כנה ממשלה שהפקירה את החטופים ואת הצפון, אם בגלל רשלנות ואם בגלל היעדר רצון ויכולת לדאוג למדינה ולא למגזרים, לכלל האזרחים ולא לעסקנים קיצוניים שמחזיקים את הממשלה הצרה בגרון. בני גנץ מנע את הקמתה של ממשלת אחדות רחבה. הוא אשם.