בגליל חיים אנשים חזקים, ציוניים ונחושים, שממשיכים לחיות את חייהם למרות כל הקשיים, אבל זה לא אומר שהם צריכים להשלים עם ההזנחה והיחס המזלזל מצד הממשלה.
התושבים כאן לא מבקשים פריווילגיות או יחס מיוחד - אלא דורשים את מה שמגיע להם בזכות – ביטחון ויציבות. נמאס להם להיות אלה שנמצאים תמיד בצל, אלה שמקבלים פחות משאבים, פחות תשומת לב ופחות הכרה. המאבק שלהם הוא לא מתוך חולשה, אלא מתוך תחושת צדק. הם לא מוכנים עוד לקבל את היחס ההפוך שבין מרכז לצפון, כאילו המצב בצפון הוא איזו גזירת גורל שיש ללמוד לחיות איתה.
חוששים מתרחיש נמל חודיידה בתימן: תרגיל ראשון מסוגו נערך בצפון
"איבדנו את הצפון ואת ההרתעה": זה חה"כ שמצטרף לביקורת על הממשלה
המציאות היא שכשמשגרים טילים למרכז, המדינה כולה רועדת ונכנסת לכוננות עליונה - אך כשבצפון מופגזים, העניין בקושי מקבל תשומת לב בתקשורת, וההתייחסות של המדינה מאכזבת פעם אחר פעם. זה כאילו אומרים להם: "תתמודדו, אתם חזקים". וזה נכון, הם חזקים. אולי גם חלקם כבר עייפו. אבל זה לא אומר שמגיע להם פחות.
תושבי הצפון בחרו לחיות כאן מתוך אהבה למקום. היישובים שלהם, גם אם נמצאים בקו העימות, לא אמורים להיות שדות קרב אלא מקומות מגורים עם משפחות, עם ילדים, עם אנשים שבונים את עתידם. הפערים בין מרכז לצפון הם לא רק גיאוגרפיים אלא גם תחושתיים – בצפון, התחושה היא שמשלמים מחיר כפול: פעם אחת על הזכות לחיות כאן, ופעם שנייה על היחס המזלזל מצד המדינה.
תחשבו על זה: בתל אביב, אזעקה אחת, ואולי רקטה בודדה, מקבלים את כל תשומת הלב. מיד נשמעים דיונים על הגנה נוספת, על מערכות יירוט, ועל הפתרונות שצריך להביא מיידית כדי להחזיר את השקט. כשזה קורה אצלנו בצפון? אנחנו נשארים עם אותו מצב ביטחוני על הפנים, שוב ושוב, כאילו שמישהו למעלה החליט ש"הם כבר רגילים". למה אנחנו צריכים לחיות בתחושה שאנחנו שקופים? כל אזעקה בצפון היא לא רק רגע של סכנה – אלא גם תזכורת לכך שהמדינה לא סופרת אותנו באמת.
התחושה היא שמישהו קיבל החלטה שהצפון לא חשוב – אזור פריפריה שמותר להזניח. כל עוד המרכז בטוח ומטופל, אנחנו יכולים להמשיך לחיות תחת מטחים בלתי פוסקים, להתרוצץ בין מקלטים ולחכות שמישהו ייזכר בנו. כשאני בצפון, בבית שלי, שאמור להיות המקום המוגן ביותר עבורי, תחת ירי טילים, מסוקי הקרב והדף פיצוצים תמידי, אני מרגישה שרואים בנו כאזור ספר, שמותר להקריב.
כשאני רואה מהמרפסת שלי, בקומה ה-12, בשכונה המזרחית ביותר בנהריה, את הפיח בבניין שספג פגיעת כטב״ם בשבוע שעבר, אני חושבת על כך שהאירוע בקושי גרר תגובה של צה״ל בלבנון, וליבי נחמץ ממחשבה על עתיד הצפון.