החרדים, כמגזר באוכלוסייה בישראל, כנוכחות בנוף הציבורי, כחלק מהמציאות הקשה שנוצרה בארץ בעקבות המלחמה ברצועת עזה, אינם יורדים מהכותרות בערוצי התקשורת בארץ. בכל ההקשרים הנ"ל, הם, החרדים, נחשפים באופן שלילי. במקרה הטוב, מנקודת ראות ביקורתית. הכותרת האחרונה בנושא החרדים היא דיווח על פרויקט של "נתוני הדמוגרפיה של החברה החרדית", שיכלול נתונים, פרשנות והערכות "כמה חרדים יהיו כאן? האם הרוב הישראלי צריך להשלים עם הצמיחה החרדית או לבלום אותה?". אורח זר, תייר, שנקלע לישראל ונתקל בכותרת הזאת, בוודאי יופתע ויחשוב, "מעניין, לא ידעתי, שקיימת בישראל חברה חרדית שמהווה איום לעתיד המדינה?".
יש מגזר אחד שיכריע את הבחירות בארצות הברית, והאריס מסתערת עליו | שלמה שמיר
אלופים בתחומם: אין עם שמתאמץ להנציח את חייו הקשים כמו הפלסטינים | שלמה שמיר
זאת לא בדיחה. העניין הגובר, תשומת הלב המיוחדת, ההתמקדות הגורפת בחברה החרדית, הן תופעה חברתית, ציבורית, מוסרית מאוד לא בריאה בלשון המעטה. במיוחד בתקופה של ימים טרופים, של פילוג ושסע, שמלחמת חרבות ברזל וקטסטרופת החטופים יצרו – תקופה שלא רואים את סופה. העיסוק התקשורתי הפופולרי בחברה החרדית הנוטה באופן ברור ועקבי לצד השלילה, לא רק שלא תורם מאומה לשינוי כלשהו לחיוב, לתזוזה כלשהי לטובה במישור היחסים שבין חרדים לחילוניים. היחסים מצד שני הצדדים מתערערים יותר, נעשים ארסיים יותר, מזינים את הפילוג והשסע לעומק ולהיקף אולי חסרי תקנה.
שיהיה ברור, החברה החרדית בישראל איננה נקייה, איננה טהורה ואיננה חפה מחסרונות ופגמים. רחוק מזה. אבל הדיווחים, הפרשנויות, ההערכות המתפרסמות והנידונים באחרונה באמצעי התקשורת בישראל לוקים ופגומים בטעות יסודית אחת, במשגה בסיסי אחד. לא הדמוגרפיה, לא הסטטיסטיקה מעיקים, מערערים ומוציאים דיבתם לרעה את החברה החרדית. הבעיה היא האיכות, התכונות, המהות הפנימית של החברה החרדית. גילוי נאות: שמואל רוזנר הוא עיתונאי מעולה. היה שנים לא מעטות עורך החדשות שלי ב'הארץ'. הפרויקט שהוא יוזם ומוביל "כמה חרדים יהיו כאן?" פגום מלכתחילה במשגה יסודי. עתיד החברה החרדית בישראל, תדמיתה, מעמדה ונוכחותה בחברה ובמציאות בישראל אינם תלויים, אינם מושפעים ולא יושפעו מהיקף הכמותי שלה, ממספר החרדים או מהיקף הילודה במשפחות החרדיות. מה שיקבע את תדמיתה, מעמדה של החברה החרדית הוא האיכות האנושית, הציבורית, וכמובן המוסרית שלה.
בשנות ה-40, ה-50, ה-60 וקצת משנות ה-70 של המאה הקודמת תל אביב הייתה מרכז עצום, נוכח פעיל ומשפיע של חסידות ושל אוכלוסייה חרדית. בתל אביב התגוררו 33 אדמו"רים ובראשם הצדיק רבי אהרן רוקח מבעלזא זכר צדיק וקדוש לברכה. בתל אביב פעלו 700 בתי כנסת ובתי תפילה. רק לחסידי גור היו בתל אביב 13 בתי תפילה. בתל אביב כיהנו רבנים ברמה של גאונות וסמכות שלא היו במזרח אירופה לפני השואה. לפני חודשים אחדים יצא לאור הספר "שטריימל בדיזינגוף – חצרות חסידיות והמרחב הדתי בתל אביב 1940-1965" מאת מיכל גלטר בהוצאת מרכז זלמן שזר. ספר מעולה, שסוקר בהרחבה את מעמדה של תל אביב כמרכז ענק, חי ופעיל של חברה חרדית שהתוכנה הכי מאפיינת, הכי בולטת ומורגשת שלה הייתה האיכות בכל תחום שהוא. תל אביב גם הייתה אז דוגמה ומופת של דו-קיום. לא אירעה שום תקרית בין מגזרי האוכלוסייה, החרדית והחילונית. החילוניים כמו החרדים היו מחונכים, מנומסים, מתחשבים באורח חייו של הזולת. מה שקוראים איכות.
מה שקרה לחברה החרדית בשנים האחרונות הוא ההידרדרות של מנהיגיה, רבניה, נציגיה, עסקניה ופעיליה לפוליטיקה. נציגי החברה החרדית בממשלה ובכנסת הם פוליטיקאים ורק פוליטיקאים. שקועים בסחר וממכר על ערכים תמורת תקציבים. אנשים בלי טיפה של איכות משמעותית. לא הדמוגרפיה הגדלה של החברה החרדית היא איום. בכלל לא. חסרון, העדר, דלות משוועת של איכות, של מהות, של חרדיות וחסידות מקוריות ואמיתיות. זה מה שפוגם בחברה החרדית. איכות חיים היא תוצאה, לקח של חינוך וזאת, החינוך, היא הבעיה של החברה החרדית. זהו נושא למאמר מיוחד.