נתניהו בטירוף. לאורך יום ראשון ובעיקר בלילה שבין ראשון לשני, הוא הרים את קולו לא מעט פעמים. ״זה מסוכן אבל זה מה שיש״, אמר לאנשיו, שהזהירו אותו מרומן מחודש עם גדעון סער. ״זה המהלך שיתן לנו שרידות עד 2026, זה יאפשר לנו להעביר תקציב ואולי גם חוק גיוס. אני מכיר את גדעון 25 שנה, לטוב ולרע, אני יודע שזה מסוכן אבל אני יודע להתנהל מולו. יהיה בסדר״.
רוב שומעיו השתכנעו. השאלה היא אם גם הגברת תשתכנע. מולה נתניהו לא הרים קול או דפק על השולחן. להפך. למהלך הזה, שמוציא שם רע לאופורטוניזם ושם טוב למקיאוולי, קוראים עכשיו ״הצרחה״. נדמה לי ששם ראוי יותר הוא ״צרחה״. מי צורחת? המדינה, היא זו שצורחת.
סער יודע: אם יחזור לזרועות נתניהו - הגיהינום יפתח עליו
יציל את נתניהו? הצטרפותו של סער לממשלה תטרוף את כל הקלפים
העובדה שנתניהו מעז להעלות בדעתו להחליף את שר הביטחון בעיצומה של מלחמה קשה, רגע לפני שהיא הופכת למלחמה אזורית ומוסיפה לעצמה חזית צפונית, היא בלתי נתפסת. האיש, שדוחה את הניסיונות לדבר על בחירות ״כי עכשיו מלחמה״, או על ועדת חקירה ״כי עכשיו מלחמה״, או אפילו על הכרה באחריותו לאסון ״כי עכשיו מלחמה״ - לא מתלבט כשמדובר בסיכוי להנשמה מלאכותית נוספת לממשלת האסון שהקים בדמות צירופו של גדעון סער.
למה נתניהו עושה את זה? כי הוא יכול. כי הצפרדע, כלומר אנחנו, התרגלה לטמפרטורת המים. כשתבין שהם ימשיכו להתחמם עד רתיחה, זה יהיה מאוחר מדי. בזמן שהטור הזה נכתב (אתמול לפנות ערב), המגעים נראים לקראת הבשלה. זמן קצר קודם לכן, הם נראו על סף קריסה. בקרוסלה הזו הכל יכול לקרות בכל רגע.
כשמדובר על הסכם עם נתניהו, גם אחרי שזה נגמר, זה לא נגמר. הסיבה פשוטה: נתניהו עוד לא נתפס בקיום הבטחה או הסכם, למעט חריג אחד: הבלוק המפורסם שהקים לצורך קיומו הפוליטי והאישי, בלוק ה־64 המפורסם, בלוק שנפל על ראשה של מדינת ישראל והביא אותה לסף חורבן. על זה, הוא לא יוותר. את זה, הוא לא מפר. את כל השאר? הוא לא מקיים. סער עצמו הגיע להסכם עם נתניהו לאחר הסולחה הקודמת ביניהם, שימונה לשר בממשלתו הבאה. ממשלתו הבאה (ממשלת החילופים עם גנץ) הוקמה, סער נשאר בחוץ.
מה מניע את סער עכשיו? יצר קיומי מצד אחד, שאיפה ממלכתית מצד שני. סער באמת מאמין שכשר ביטחון הוא יוכל להביא תוצאות טובות יותר. לזכותו ייאמר (בפעם האחרונה בטור הזה) שהאידיאולוגיה הימנית שלו אינה זיוף. היא נמשכת לאורך כל חייו הפוליטיים והוא לא זיגזג אידיאולוגית, בניגוד לכל האחרים, בעיקר נתניהו.
אבל כאן נגמרת כף הזכות. כי המניע האמיתי של סער במהלך האולטרה־מקיאווליסטי הנוכחי שלו הוא פוזיציה. סער תמרן את עצמו למבוי סתום. הוא מתחת לאחוז החסימה, הוא ננטש על ידי הציבור הימני הפרו־ביביסטי וגם על ידי הציבור האנטי־ביביסטי.
תחושת האכזבה שלו בולטת בעיקר מול הציבור האנטי־ביביסטי. סער היה זה שפירק את ממשלת נתניהו הקודמת והקים את ממשלת השינוי. הוא היה זה ששם נפשו בכפו, עזב את מפלגתו והקים את הקואליציה שהפילה את נתניהו. אחרי שעשה את כל זה, נזנח בשולי הדרך והתרוקן ממצביעים.
אז עכשיו הוא מלמד את הציבור הזה לקח. על הדרך, הוא מנשים את נתניהו. על הדרך, הוא מנציח את שלטונו של מי שהמיט על ישראל אסון נורא. סער יודע את כל זה, אבל חשוב לו יותר להיות שר ביטחון ולסדר לעצמו פוזיציה נוחה לקראת ירושת נתניהו, אם זו תגיע אי פעם.
יכול להיות שסער שכח עם מי יש לו עסק? אני לא מאמין. הוא כבר היה שר בממשלות נתניהו. הוא יודע מה נתניהו עושה למי שמצליח (ע״ע כחלון). מי תוקע לידיו שנתניהו יאפשר לו להצליח כשר ביטחון? זאת ועוד: הטענה שלפיה יואב גלנט תבוסתן ומונע ניצחון בצפון נכונה בערך כמו הטענה שנתניהו הוא מר ביטחון.
גלנט היה מי שתמך בתוכנית שהביא צה״ל לנתניהו ב־11 באוקטובר, תוכנית מבצעית מוכנה, עם מטוסים חמושים באוויר, שהייתה משנה את פני המזרח התיכון במכת מנע מפתיעה ומהדהדת על חיזבאללה. גלנט, כאמור, תמך. נתניהו ברח. אלה העובדות. כל השאר ספינים.