הרחק מביתי בלב תל אביב, בפינת הרחובות מלצ'ט והחשמונאים, שוכן שבט קהילה של תנועת הצופים. המבנה מכוער: בלוק בטון בלב אזור שנחלק בין בתי באוהאוס יפהפיים שעברו שיפוץ, לכאלה שעדיין עומדים בעליבותם (ולמרות זאת עולים כמו פנטהאוז במנהטן, כמובן). מזכיר קצת בסיס הדרכה צה"לי, לא תואר לו ולא הדר, אבל כל השאר, כלומר מבפנים, פשוט מקסים.
מדי יום פוקדים אותו חניכים מהשכבה הבוגרת, שוקדים על פעילות למען עמיתיהם הקטנים יותר: הכנות לפורימון המסורתי של האביב התחלפו בהכנות מתקנים למחנה הקיץ, שהתחלפו בהכנות לפתיחת שנת הלימודים, לגיוס של חניכים חדשים ונרגשים ו... עוד לא תם זה וכבר נתלו שלטים על הבחינות ללהקת צופי תל אביב (שיוחלפו בעתן בפעילות לקראת טיולי חנוכה ואז שוב, עם הפנים לפורים. גלגל החיים של הצופים).
אני חולף על פני המבנה הזה, בדרך כלל רוחש פעילות כקן נמלים עמלות, ולא מפסיק להתפעל. שלושת ילדיי העבירו בו שמונה שנים מחייהם. משמע, במצטבר, 24 שנות חיים שלי, אבל הסיבה להתרגשותי היא יותר כללית מאישית: הנה הדור הכי מושמץ, בשנים הכי מושמצות של חייו, מתגייס לפעילות קהילתית ויצירתית למען הכלל. תגידו שבגיל הזה באים יותר בשביל החבר'ה מאשר למען המטרה, ואענה לכם שכך הדבר גם ביחידות הלוחמות של צה"ל: עם כל הכבוד למטרה המשותפת, בסופו של דבר אתה נלחם למען החברים שלך.
ואגב חברים, בין חבריי יש מי שנושאים מבט מזרחה ואור הזריחה מפיח בהם תקווה, יש שפוסעים על חוף הים לעת ערב ודווקא מראה השקיעה הוא שנוסך עליהם שלווה. יש מי שנזקקים למגע הצונן של כוס יין לבן על שפתותיהם כדי להירגע, ולאחרים יימצא מזור ברגע שבו טעמו המתוק של השוקולד פוגש את הלשון. אצלי מקור הנחמה הוא הטיולים היומיים ליד שבט “קהילה".
זה מצחיק, כי בעבר הטרום־נח"לאי שלי נחשבו הצופים לחנונים שבין חניכי תנועות הנוער. קחו אוויר, לבשו חולצה כחולה וצאו עמי למסע קצר במחוזות ילדותי: התחלתי בשומר הצעיר, ובכיתה ז' עברתי למחנות העולים. הייתי שמח לבשר לכם שמדובר על עניינים אידיאולוגיים שבין הקיבוץ הארצי למאוחד, אבל מאחר שכנות היא מרכיב חיוני לטור אישי, אודה כאן, לא בלי בושה, שזה היה משום שהבנות במחנות העולים היו ליברליות יותר - עד כדי כך שחלקן כבר הסכים לנשיקות בפה כשמשחקים “אמת או חובה"!
צחקנו על המִפקדים שלהם, שבהם הם עומדים דום ונוח, צחקנו על הסמלים והעניבות, אפילו על החאקי - בניגוד לחולצות הכחולות שלנו. היום צאצאי ה"חנונים" ההם הפכו למחזה היחיד שמעודד אותי אפילו בימים שבהם אין יותר מדי סיבות לאופטימיות.
ולא רק אני, גם הכלבה מגלה בהם עניין: בכל פעם היא נעמדת על הרגליים האחוריות, משעינה את כפותיה הקדמיות על סורגי הברזל ונובחת בשמחה כלפי הנערים שבפנים. אני מניח שמדובר ברפלקס מותנה מהימים שבהם הייתה “אחותה הגדולה" מזהה את הנביחה, זונחת לרגע את מלאכת הכפיתה ויוצאת החוצה לסשן של ליקוקים מזה וליטופים מזה. רק שהקטנה שלי החליפה כבר את החאקי של הצופים בזה של חיל האוויר, ולכן הכלבה נאלצת להסתפק בכך שמישהו מהחניכים יזהה אותה לפתע כ"הכלבה של" וייצא להמיר ליטוף ב"נשיקה" רטובה.
כשהם לא בחאקי, הם בחולצות האדומות של השבט. הכיתוב מלפנים משתנה, בכל פעם איזו בדיחה פנימית שמובנת רק למחבריה - ומאחור שם של ספונסר: לרוב בית עסק בשכונה שתרם כמה מאות שקלים ואפשר את הוצאת החולצות המודפסות. כן, “קהילה" כשמה כן היא. בעוד שנה או שנתיים יהפכו מחניכים ומדריכים לחיילים, והעובדה הזאת, שפעם נראתה לי כמו עוד שלב במסלול החיים הישראלי, בין כיתה י"ב לטיול הגדול והאוניברסיטה, נראית פתאום כל כך מאיימת, ממש מחשבה שמוכרחים להדוף כדי לשמור על שפיות.
השם הארכאי “קהילה" הולם בהחלט את השבט העדכני, שמשכנו תחום בבנייני מגורים (ובבית כנסת!), בשכונה שהיא שמורת טבע אפילו בתוך מה שנקרא “הבועה התל־אביבית", עד כדי כך שברור כי קרב היום שבו מישהו יחמוד את הנדל"ן הזה ויעקור מהלב של לב תל אביב את אחד מחדריו היפים. כמו אצטדיון כדורגל ששכן פעם בלב שכונת מגורים - מקטמון הירושלמי דרך המכתש בגבעתיים, מאפטון פארק שבמזרח לונדון ועד ווייט הארט ליין שבמערבה - גם את המבנה דמוי הקסרקטין הזה עוד יחליפו מגורים לעשירים בלבד.
האם תחלוף עמו גם הרוח הטובה שהוא משרה על סביבתו? הייתכן שיחדל לשמש מגדלור של אמונה חילונית, סמל של תקווה, עבור גבר אחד, קשור לכלבה, שפוסע מכיוון רחוב מלצ'ט ופונה שמאלה לחשמונאים, בכפכפים, מכנסיים קצרים וחולצת טריקו מהוהה, זכר לימים שבהם לא רק עתידו היה עדיין כולו לפניו, אלא גם זה של המדינה.