בריונות, פחד, שחיתות, רתיעה, אלימות, לברוח, הרס, הפקרות, מאפיה, חוסר מקצועיות, בעיית אמון, תת־רמה. אלו חלק מהמילים שעלו בתרגיל אסוציאציות שהעברתי בין 50 אזרחיות ואזרחים מגיל ילדות ועד זקנה, שחיים בארץ ואולי לא מיותר לציין שמכל גוני הקשת הפוליטית, דתיים ולא דתיים. המילה הייתה “משטרה". רק שניים השיבו לשאלה במילים: “ביטחון" ו"בית". הראשון מתנדב במשטרה, השני בדיוק פרש.
אני לא מכון מחקר, ואין בטור זה כדי להשחיר את משטרת ישראל או את כל המשרתות והמשרתים בשורותיה, זה הרי יהיה לא הוגן ולא ישקף את המציאות בשלמותה - אם יש דבר כזה בכלל. יש בטור זה, שנכתב בעצב גדול דרך עיני אזרחית ישראלית שבמקרה כותבת טור אישי בעיתון, רצון כן להאיר את מה שאולי עדיין אפשר להציל. לא מגיע לנו דבר כזה. לא מגיע לשוטרות ולשוטרים הטובים שעדיין עובדים במשטרה.
בביירות ובעזה יצהלו ויחגגו: הם מעדיפים את סער על גלנט
מטורפים, נמאסתם: למה רק את שר הביטחון מותר להדיח באמצע מלחמה?
עד לא מזמן שודרו בטלוויזיה פרסומות שקוראות להתגייסות לשורות משטרת ישראל. נמנו בה כל מיני תכונות, כמו “נחישות" ו"עוצמה". לא יושרה, לא אהבת הארץ, לא שמירה על החוק. זו אותה משטרה שלפני פחות מעשור הוציאה הודעות לעיתונות על דיאטה לטיפול בשמנמנות כוחותיה ויזמה את הפרויקט החינוכי “אני והשוטר שלי", שבמסגרתו שוטרות ושוטרים ביקרו בגני ילדים והסבירו על עבודתם, בצד מסע פרסום שכותרתו הייתה: “משטרת ישראל, מחויבים לביטחון שלך, תהיו בטוחים". או שאולי זו כבר לא אותה משטרה?
על שני הקצוות ששוטרים ייצגו בעבר למדנו מספרות הילדים, אבל היה די ברור מי הוא מי. מצד אחד: השוטר הטוב. השוטר הטוב היה השוטר העברי שפעל לשמירה על הסדר הציבורי וסימל עצמאות, כוח וגבורה ציונית ששילבה בין עבודה לבין הגנה על הארץ. מצד שני, היה השוטר הרע - בדרך כלל השוטר הבריטי, שייצג את הדיכוי ואת הכפייה של המנדט הבריטי שכבר לא היה רצוי פה. השוטר הרע כמעט תמיד הצטייר כאהבל מושלם: שיכור, עצלן, קשקשן ומלא חשיבות עצמית, כפי שאפשר לפגוש בספרי "חסמבה" ואצל נחום גוטמן למשל.
כידוע, המשטרה הבריטית גייסה שוטרים יהודים לשורותיה, ובכל זאת - כשנתן אלתרמן פרסם את “שיר השוטר" בשנות ה־30 של המאה הקודמת, היה ברור למדי למי התכוון כשכתב: “אני הוא בקצרה / רופא לכל צרה / לכן כל פלא אין / אם אין לנו איש יותר / מכובד מן השוטר" - ולמי לא. השוטר העברי במשך שנים ארוכות היה משאת נפש ומודל להערצה. בירושלים של ילדותי תחפושת של שוטר הייתה מהפופולריות ביותר בחג פורים, בכל החוגים. אגב, היא הייתה ונותרה להיט במאה שערים.
לאורך השנים, מעולם לא היססתי לפנות למשטרה ובמשך שנים הרגשתי שיש עם מי לדבר. בירושלים של 2024 אני עדה לדיבור פנימי מטריד מאוד שעוסק במיפוי מסוג שונה: איזו תחנת משטרה ואיזה מרחב אלימים יותר, עם מי לא להתעסק, לאיזו תחנה אין טעם להרים טלפון, כי יש סיכוי שממילא לא יענו שם לשיחות גם אם מוקד המשטרה מפנה לשם.
בימים מסוימים, על כל מטר מרובע בבירה פרושים כוחות משטרה שאמורים לתת לנו תחושה מוגנות, אבל בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי עושה הכל כדי שהמבט לא יצטלב עם שוטרים בכיכר ציון שעומדים ומסתכלים דרוכים על המפגינים שקוראים לשחרור בנות ובני הערובה שלנו. בדיוק מול המרפסת המפורסמת. על משטרת התנועה בכלל עצוב לדעתי לדבר. לפעמים זה כמו מערכון מחורבן, לפעמים סתם מייאש מאוד ולפעמים גם מייאש וגם מסוכן: נסו להשיג את משטרת התנועה אחרי שניידת כמעט דרסה אתכם על פסי הרכבת הקלה.
ב־15 ביולי 1948, חודש אחרי שמחזור ראשון של 120 שוטרים ישראלים סיים את לימודיו - מאורע חגיגי שזכה לכיסוי גם בעיתוני הילדים - התפרסמה כתבה של העיתונאי יוסף ימבור ב"משמר לילדים", תחת הכותרת “המשטרה היהודית". ימבור, שהיה יליד ביסטריצה, כתב אל הקוראות והקוראים הצעירים: “בעל השיחה הזאת אינו צעיר כמוכם ואינו מאושר כמוכם. לא. הוא לא נולד בארץ הזאת. יותר משלושה רבעים מחייו עברו עליו לא בא"י כי אם בארצות הגלות ולכן יש לו יחס מיוחד, מושרש, לשוטר ולמשטרה".
ימבור שיתף בכך שכשהוא שומע את המילים “שוטר ומשטרה", הוא חושב על דברים אחרים לגמרי מהדברים שהקוראים הצעירים חושבים כשהם שומעים את המילים הללו. “לא על שוטר יהודי אני חושב ולא על משטרת ישראל כי אם על פגע רע שפחדנו מפניו. החוקים היו רבים ומסובכים, ויהודים רבים לא מצאו את ידיהם ורגליהם בסבך הסעיפים ותמיד חיו בפחד שמא יעברו עבירה שלא מודעת".
אני מקווה שיום אחד נוכל להגיד “משטרת ישראל" בגאווה. שהכוחות הטובים יקבלו שם ביטוי, ושהחדשים שיגויסו יהיו כאלה שמה שמעניין אותם הוא לא ה"עוצמה" אלא היושר, ההגינות והקניית תחושת ביטחון אמיתית. ובינתיים מהשוטרות והשוטרים הטובים אני ממש מבקשת: אל תישברו לנו ותחזיקו מעמד עד שהגל העכור הזה יעבור.