הוייז הורה לי לפנות ימינה לבתרונות רוחמה. הוא לא הקדים והכין אותי, גם לא חשבתי שיורה לי, הרי הייתי באמצע כביש ראשי, מסביבי שטחים יפים, אדמות זהובות שסוף הקיץ רק מיטיב עם יופיין, ופתאום קולה של האישה בווייז.
פניתי מיד, אפילו לא הספקתי לאותת, משאית שנסעה במהירות מאחוריי גם היא הופתעה וצפרה לי בעצבים מוצדקים. פניתי ימינה מיד אל שביל עפר שנראה כטעות גמורה.
טלפנתי לצביקה, בעל החווה שבה קבעתי לקיים את הריטריט שלי באותו היום וביום שלמחרת. “צביקה", אמרתי לו מתנשפת בחרדה, “זה הוריד
אותי לאיזה שביל עפר".
“זה בסדר", הוא אמר באדישות, “תסמכי על הווייז, הוא יביא אותך אלינו". אחר כך שמעתי אותו מורה לבר, הבן שלו ויד ימינו בחווה, לעזור לו לפתוח איזה שולחן.
“אתה בטוח? אנחנו דקה משדרות ואני באמצע שטח פתוח, צביקה!". הוא צחק. “סעי עם הווייז", אמר וניתק לי. נסעתי עם הווייז בדרכים המשונות ההן אל החווה.
דקה חלפה ועוד דקה, ופתאום הכביש נעלם מאחוריי, והדרך כבר אינה סלולה. אני מניחה שהרבה אנשים היו עושים אחורה פנה ומוכיחים את
צביקה על טעותו, אבל איכשהו התגלגל הדבר והפלייליסט שלי הגיע לשיר “ליל חניה".
החלטתי שגם אם אני טועה, אין סיכוי ששיר כזה, בתקופה כזו, כשמאחור, מהצדדים, מלפנים ומכל מקום - אדמה ארץ ישראלית ונופים בלתי
נגמרים, יכול להביא אליי סיפור לא טוב. מינימום אטעה, ומקסימום - 669 (אם למסוק אין הגבלת משקל).
איזו ארץ יפה יש לנו, אני יודעת שלפני כמה טורים אמרתי שמאסתי בה ושהיא מעצבנת אותי, אבל אתם בטח רגילים אליי ומבינים שאני ועמוד שדרה זה לא משהו שהולך יחד.
המשכתי לנסוע, והרכב, למרות החלונות הסגורים, התמלא באבק, נשבעת שאהבתי את זה. אחרי רבע שעה כזו של פטריוטיזם, נסיעה במדבר ושירה בקול רם ומוגזם, הגעתי לשערי החווה, לא שמעתי עליה מעולם, זה היה מחזה יפהפה שמזכיר יותר את וגאס הישנה.
ציפיתי שיישב איש כהה עור, גדול ושמן עם מפוחית על אחד הבלקונים, אבל לא היה כזה. זה היה יותר ישראלי. השער היה נעול, ומה שאיחד בין הדלת הימנית לדלת השמאלית הוא שלט גדול וצהוב עם סמל המאבק להשבת החטופים.
“צביקה", טלפנתי אליו שוב, “אני בשער". צביקה פתח לי את השער ונכנסתי, מדהים! המון טווסים, אורוות סוסים, כבשים ופרות, ועדיין, כל כך נקי. אין פה שמץ של פרסום ושום שיתוף פעולה - על הריטריט הזה שילמתי מחיר מלא, וגם לא העזתי להתמקח עם עסק בצפון-מערב הנגב.
כשירדתי מהרכב, צביקה חיכה לי. איש נאה, בן 60 ולא יודעת כמה, שחרחר, לבוש מכנסי דגמ"ח וחולצה עם ציור של שני שוורים מתאבקים. “איך הייתה הנסיעה, מרסל?", לחץ את ידי, “תני לי, אעזור לך עם הדברים".
“אמא'לה, צביקה", אמרתי לו, “נראה לך שהם יסתדרו פה?". הבטתי על החווה, בפרסומת לריטריט ציינתי שזו לינה משותפת במאהל ממוזג ומאובזר ושתהיה ארוחת בשרים טובה ובריכה פרטית ובכלל, כל החווה רק לרשות האנשים שבאים לכתוב איתי.
“זו חווה, הם יודעים, נכון?", שאל. “נכון", עניתי. “לאכול הם אוהבים? טבע הם אוהבים? מדבר?". עניתי "כן" לכל. “אז יהיה להם טוב", הוא חייך אליי ומשהו בי נרגע.
נכנסתי אל כיתת הלמידה שהוא ארגן, המון מזרנים, כיסאות ושולחנות. סידרתי הכל במעגל, על כל אחד מהכיסאות הנחתי ערכה קטנה שהכנתי בבית, מחברת עם לוגו סדנת הכתיבה שלי, עט זוהר וממתק קטן ששמתי לכל אחד.
ערב לפני כן ארזתי אותם יחד עם גפן. “אמא, את כמו גננת", אמרה לי וצחקתי איתה ועם חוכמתה. סיפרתי לה שכשהייתי קטנה, הדבר שהכי רציתי להיות זו גננת. “אבל את כותבת ספרים", ענתה לי, “ואני רופאה", החליטה ונטשה אותי עם המארזים, הלכה להביא את ערכת הרופאה שלה ולבדוק את מיני מאוס ששוב עלה החום שלה.
30 אנשים הגיעו לריטריט הכתיבה שלי, מכל הארץ ובכל הגילים. היו שם קרייריסטים - אפילו כאלו שאתם רגילים לראות מדי ערב בחדשות, מורים, פסיכולוגים, נהג מונית מקסים, נשואים, רווקים, כאלו שכתבו בעבר וכאלו שטרם פגשו את הכתיבה.
נפגשנו לא כדי ללמוד מה זו דמות עגולה, איך כותבים בגוף ראשון או שני, זה לא מעניין, נפגשנו כדי לכתוב מתוך צלקות, אמת, אותנטיות ומתוך הטרגדיה של התקופה האחרונה.
מפאת פרטיותם של המשתתפים אספר באופן כללי על מה כתבו - חלק על אהבות נכזבות, חלק על בית שלא קיבלו ממנו מספיק, חלק על בעיות בנישואים, וחלק כתבו רק קומי, רחוק ככל האפשר מהחיים, אה, היו גם כאלו שלא כתבו בכלל, הם ביקשו רק לשמוע אחרים.
אחרי הדמעות, החיבוקים והמילים שנשפכו שם כמו מים, נתתי להם מים אמיתיים, הפסקה בת שעתיים בבריכה אל מול הנוף המדהים הזה ואחר כך ארוחת ערב מלאה בבשרים ויין.
בלילה הם הגיעו לשיעור האחרון של אותו היום כשהם מבוסמים מיין, מערק וממוזיקה טובה שנשמעה ברקע. חיכיתי להם בכיתה עם נרות
שהדלקתי, כריות שפיזרתי וסיפור אהבה יפה שסיפרתי להם. בסוף הסיפור הגבר והאישה מתחתנים והוא אוהב אותה כמו שלא אהבו אותה מעולם, כולם התרגשו מאוד, שקט השתרר, ואז פלטתי “זהו, ואז התגרשנו, טיפוס דוחה".
היה שם פרץ צחוק אדיר שלא פסק עד חצות. 30 אנשים שצוחקים יחד, בקול חזק מאוד, באמצע חווה מבודדת, זו מנגינה ערבה לכל האוזניים. משהו השתחרר בערב ההוא. בחוץ העולם עומד, עצוב, נלחם, ופתאום, שם, במבנה הקטן והיפה שבנו צביקה ובר, 30 אנשים צחקו בלי הפסקה ועד שכאבה הבטן.
מאוחר יותר בלילה, כל אחד סידר את המזרן שלו, הניח את המחברת שבה כתב את כל מה שיש לו בחיים תחת הכר והתכסה. אישה אחת שאלה “אפשר לשרוק לכם שיר יפה?", וכך עשתה: שרקה לנו מנגינות יפות עד שעצמנו את עינינו, גם אלו שלא רגילים לישון כך, יחד, נרדמו.
בצהרי היום שאחרי, ביקשתי מהם לכתוב לי משובים לפני שיעזבו וישובו אל חייהם. הם כתבו שם תודה ושהם הולכים לכתוב וששבה אליהם ההשראה ושהבינו שהם צריכים לתקן משהו בחייהם או לחלופין, לשמר משהו שזכו בו.
כשהתחילו להתפזר, עברתי ביניהם וחיבקתי כל אחד. מכיוון שארגנתי הכל לבדי, וגם לימדתי כמעט 30 שעות ודאגתי לכל צורך, איבדתי את הקול, לא יכולתי לדבר ולהרחיב, אז השתמשתי בידיים וחיבקתי.
רציתי להגיד להם תודה שסמכו עליי ובאו למקום כזה, שעזרו לי כשראו שאני מעט מתעייפת, שהצחיקו אותי, ושנתנו לי עוד אלף השראות בדיוק כשחששתי שמגיעה הבצורת.
צביקה ובר, בנו, חתכו לכולם פירות לדרך ובצניעותם, קיבלו את התודות ששלחו להם כולם. אגב, אני לא נוהגת להמליץ פה על עסקים, אבל אם אתם רוצים לערוך סדנה, אירוע או לעבור חוויה מיוחדת, החווה של צביקה, מקום מדהים.
נכנסתי לרכב. השעה הייתה 13:00 וב־16:00 הייתי צריכה להיות בחריש ולאסוף את גפן מהגן. הבטחתי שלא משנה מה קורה, רק אני אוספת אותה. הבטתי אחורה אל החווה, אחת מהמשתתפות עמדה שם לבד, היא פרשה את ידיה אל המדבר.
צביקה ובר נכנסנו אל המטבח והניחו לה, לא הפצירו בה ללכת או לאסוף את חפציה. בדיוק כשהתנעתי את האוטו היא צעקה: “אנחנו באים להחזיר אתכם הביתה, לא שכחנו אתכם". יצאתי מהרכב והצטרפתי אליה.
ב־15:45 עמדתי על מפתן גן הילדים של גפן, צלעתי, שריריי כאבו ולא היה לי קול, אבל כשהיא יצאה אליי, ראתה אותי וחיבקה, שאלה: “אמא, היה לך כיף בעבודה שלך?". “כן!", לחשתי בקושי, “נלך לקנות כדור שוקולד?". היא קפצה במקום וצעקה “יש". והלכנו שתינו אל המאפייה, להמתיק את כל מה שכבר מתוק.