זיכרון הוא דבר מתעתע. הוא יכול להופיע כתוצאה מריח, ממראה או מטעם. כשצעדתי על חוף הים, דרכתי בטעות על גלעין מיובש של אפרסק. אחרי שקיללתי אותו ואת מי שלא השליך אותו לפח, חייכתי כי נזכרתי בילדות. חשבתי כמה קסם יש בכך שגלעין משמש או אפרסק הוא תמצית הקיץ בילדותנו שהייתה בשנות ה־80. בגוגואים שיחקנו בלי לחשוב שמישהו אכל את הפרי וזרק את הגלעין הצדה. התמימות של איסוף גלעיני פירות שכבר היו בפה של מישהו, היא משהו שככל שאני מתבגרת נתפס בעיניי כיותר ויותר מופלא. אני מודה שלפעמים מתחשק לי לחזור לרגעים הפשוטים האלה, שבהם לא חשבתי יותר מדי על איפה כל דבר היה לפני שנגעתי בו.
לאחרונה מתגנבים אליי רסיסים חמודים של ילדות, שצפים פתאום בלי התראה. זה אולי הגיל או התקופה. אבל ככל שהזמן חולף, אני שמה לב אליהם יותר ויותר. לאחרונה שלחתי לחברה תמונה ישנה שקפצה לי בגוגל. “איזה כיף היה פעם", היא כתבה לי, ואני עניתי שממש. אף שאני זוכרת שלא ממש היה להיט. ובכל זאת.
מה רע בסתם "רע" או סתם "טוב"? | טליה לוין
כבר הפכתי לאדישה, אך שום דבר לא הכין אותי לבוקר ההוא | טליה לוין
לפעמים משב של ריח או טעם מצליחים להציף דברים שכבר שכחתי. וכשאני מנסה להיזכר בכוח בדברים טובים שקרו לאורך השנים, ובחוויות מרחיבות לב, אני מרגישה שאני צריכה לפשפש בזיכרון כדי לשים במדויק את האצבע על מה שהיה שם ולמה.
לא פעם אני זקוקה לעזר חיצוני כמו ריח או טעם או שריטה מגרגר מיובש של פרי שמישהו אכל ולא זרק לפח, כדי להציף בתוכי את רגש הגעגוע. איכשהו את החוויות הטראומטיות, אלה שחרוטות בלב לבו של הזיכרון האישי והלאומי, אנחנו זוכרים היטב. לא צריכים שום טריגר שיחזיר אותנו אחורה למקום שבו היינו כשזה קרה. האסימון נפל לי בשבוע שבו עבר בקול ענות חלושה היארצייט של 11.9, מה שהיה נדמה כאסון הכי גדול שיכול היה לקרות בעולם המערבי מאז אתם יודעים מה.
הייתי צעירה, עם תודעת קיום שמסתכמת בטווח הרדיוס של עצמי ושאיפותיי, ובכל זאת, אם תשאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי ביום שבו אירע אסון התאומים, אוכל לשלוף את הסיפור מתוך שינה.
שוטטתי באותו יום בעיר, תוך שאני חולמת על קריירה נוצצת בתל אביב ועל דברים שרק בגיל 20 וקצת אפשר להעז לחלום עליהם. עצרתי בחנות ספורט נחשקת ברחוב דיזנגוף ומדדתי בה מכנסי תכלת של מותג עולמי גדול.
החנות הזאת הייתה חלק בלתי נפרד מהנוף שלי, כשנסעתי הלוך ושוב בקו 1 מחולון לתל אביב. עד אז העזתי רק להציץ בחלון הראווה ולפנטז שיום אחד אני אצא משם עם שקית ממותגת. אני לא יודעת מה מצאתי במכנסיים הדי גנריים שרציתי שתמיד יהיו לי עוד כשהייתי ילדה, אולי רציתי בהם כי היו יקרים מדי ובלתי מושגים. פנטזיות הן אישיות ואי אפשר להסביר אותן אף פעם.
ובאותו היום שבו חשקתי במכנסי התכלת של המותג הנחשק ורכשתי אותם במיטב כספי המלצרות של אותה שנה, נפלו מגדלי התאומים. אני לא אשכח את הרגע שבו ניגשתי לקופה אחרי שהתלבטתי דקות ארוכות בתא המדידה של החנות, כשבינתיים, בטלוויזיה הקטנה שהייתה ממוקמת בקיוסק הסמוך שידרו את נפילתו של המגדל הראשון.
“אני חושב שזה הזמן לסגור", אמר לי המוכר וזירז אותי להחליט. כל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע היה שאני ממש רוצה את המכנסיים שחשקתי בהם שנים.
חזרתי הביתה. הרחובות היו ריקים, המגדל השני קרס. הייתה לי אהבה גדולה מאוד באותה שנה, אבל משום מה אני מתקשה לשחזר בה רגעים כל כך מדויקים כמו את היום הספציפי הזה.
וביום השנה הנוכחי לאסון התאומים, בקפה השכונתי סיפר מישהו שהוא היה במנהטן בדיוק ביום שבו כל העיר התמלאה בעשן פיח אפרפר. החלפנו חוויות מול המלצרית, שסיפרה שהיא חגגה באותו יום יום הולדת שנה ו"בטח היה ממש מפחיד".
“כן, אבל היו יותר מפחידים מאז", עניתי, ורק חשבתי שהילדים של היום יאמרו בדיוק את אותו הדבר בעוד 20 שנה. הזמן יחלוף לו, ואנחנו נמשיך לספר בכל פעם מחדש איפה היינו, כי אנחנו לא יכולים לשכוח. זוכרים כל רגע וכל דקה, מה אמרנו ולמי ואיך גילינו מה קרה, ומתי קמנו בבוקר. אנחנו לא צריכים ריח או טעם, או שיר שיעלה לנו את הרגש הזה ממעמקי הנפש, כי זה נוכח שם תמיד, אצל כולנו.
אגב, את המכנסיים הממותגים בצבע תכלת בסוף לא לבשתי מעולם.