האמת היא שאינני נוטה להשבית שמחות, בטח ובטח לא בימים ובחודשים שבהם איננו משופעים ברבות שכאלה. אבל אני חייב להתוודות שהצער והכאב על נפילתם השבוע של לוחמת ושלושה לוחמים, ממטען בבית ממולכד בעזה - גברו אצלי על צהלות השמחה, ההתלהבות והאופוריה ממתקפת הביפרים בלבנון שפרסומים זרים מייחסים לישראל – מלהיבה, נועזת ומיוחדת ככל שתהיה.
הסיבה לכך פשוטה. אינני בטוח שהארבעה הללו היו נהרגים לו ממשלת ישראל הייתה מאפשרת לצה"ל להיערך מחדש וכראוי ברצועה במתאר הגנתי עם יכולת לצאת לפעילות צבאית ממוקדת. עסקת חטופים איננה רק עניין דחוף, לאומי וערכי כשלעצמו, הסכם כזה הוא "ראשית הצירים" להפוגה בדרום והיערכות מחדש, להפוגה ושקט בצפון, להיערכות של הצבא, לתחקור, להפקת לקחים, למילוי מצברים ומלאים חיוניים, ולצומת אפשרי לחילופי גברי בצמרת מערכת הביטחון (הפוליטיקאים לא ייפרדו מהר מהכיסאות).
החתירה ל"ניצחון המוחלט" בעזה אולי עושה טוב פוליטית לבית ברחוב עזה בירושלים, אבל לא לכוחות בעזה. כל שטח שמפנה צה"ל ברצועה לאחר שטיהר אותו ממחבלים, חוזר לידי שאריות חמאס - שהפך מגוף סמי־צבאי לארגון גרילה שכבר למד את שגרת צה"ל ושיטות עבודתו, מזנב בו וממלכד אותו למוות. אסור לנו להיקלע לשגרה נוראית כזו, בטח ובטח כשצפויה לנו מערכה בגדה, בצפון ואולי במזרח ואף רחוק מכאן.
"מתקפת הביפרים" המיוחסת לישראל נגד אנשי חיזבאללה היא למעשה הסיכול הממוקד ההמוני, הנרחב והעמוק ביותר שבוצע אי־פעם, והיא מעמידה את המדינה שביצעה אותה בחזית הטכנולוגיה, התעוזה, החדירה המודיעינית והיכולת המבצעית. בכך היא מעלה את "רמת הנכסיות" שלה בקרב בנות בריתה ואת ההרתעה בעיני אויביה. אין מנהל סוכנות ביון בעולם שלא יבקש ללמוד את הפרטים ואת הפרוצדורה, ואין מפיק עולמי שלא "מת" לעשות על זה סרט.
לפני שניגע בתועלות חוץ מהורדת המורל אצלם והעלאת המורל אצלנו, בלט אצלי חוסר ההלימה בין "מדינת הסטארט־אפ" במיטבה, לבין "מדינת הפרטץ' הפוליטי" בכיעורה. הפער בין עליונות מודיעינית לתחתיות ביבים של מניפולציות פוליטיות וניסיונות להדחת שר ביטחון בעיצומה של מלחמה. מצד אחד יכולות מדהימות, מטורפות ומלהיבות את הדמיון, ומנגד חוסר מנהיגות, חוסר אסטרטגיה, ניהול כושל, הפקרת הצפון והדרום וניסיונות השמדה פוליטיים על חשבון שיקולים לאומיים וממלכתיים.
"מבצע הביפרים" חשף יכולות פנומנליות, אבל השאלה האחת והיחידה שעלינו לשאול את עצמנו היא "כיצד הדבר המדהים הזה מקדם אותנו?". מבצע כזה היה יכול להיות מכת פתיחה למהלומה צבאית על חיזבאללה, אבל זו בינתיים לא באה, ובתוך יום־יומיים חיזבאללה ייצא מההלם, אחוז צורך בנקמה וצורך להסביר למחבלים בשירותיו ולבני משפחותיהם השיעיות מדוע איבדו איברי גוף עבור הפלסטינים.
מנגד היה כאן אולי אילוץ מבצעי ערב חשיפה או פקיעת תוקף, או שמא מדובר באסטרטגיה של "דיפלומטיית ביפרים" שנועדה לנתק את לבנון מעזה.גם בעזה וגם בלבנון ובכל מקום אחר צה"ל מפגין עוצמה צבאית ביחד עם חיל האוויר וזרועות המודיעין. אבל העוצמה הצבאית שווה כקליפת השום אם לא מתלווה אליה תבונה מדינית, ואת זו האחרונה אני מתקשה לאתר.
"מה אתם רוצים, אין עסקה על השולחן", מסבירים לנו בסביבת נתניהו ואומר בצלאל סמוטריץ' בשיחה עם משפחות החטופים ומזמזמים חברי הקואליציה של הימין מלא־מלא. ואני אומר לנתניהו גם כאן את שאני אומר בכל מקום: נסו אתה ואנשיך להשקיע את כל השעות, את כל הימים והלילות שאתה משקיע במניפולציות פוליטיות בהסכמים עם גדעון סער, בציפוף השורות להדחת יואב גלנט, בקריאת סקרים ובספירת אצבעות – בגיבוש מתווה לשחרור החטופים.
אין עסקה על השולחן, היות שאתה דואג שלא תהיה. תיזום, אל תחכה להצעה מאינדונזיה וארה"ב. נבחרת להנהיג – תנהיג.כל דקה ודקה שחולפת ושהחטופים לא בבית, מסוכנת עבורם ועבורנו. הם נחטפו בגלל מחדל שלנו, ו"עסקה על השולחן" היא אינטרס שלנו.
אני מקווה שאתם מסכימים איתי שאנחנו שחקנים בתוך פרק תנ"כי דרמטי שישאיר אבק לפרקים קיימים. דברי הימים וההיסטוריה הישראלית והפוליטית לא יסלחו למי שינעץ סכין בגבו של שר הביטחון בעיצומה של מלחמה. לו ולאלו ששיתפו איתו פעולה. נהרות של דם ודיו נשפכו בעבר על היחסים העכורים בין יואב גלנט לבין החתום מעלה, הרמטכ"ל וחלק מהאלופים דאז אבל אפשר לקבוע שגלנט הוא שר ביטחון שפועל מיומו הראשון בממלכתיות, בחרדת קודש, בגיבוי לצבא שיורים בו חצים ובליסטראות, בקשר עם הממשל האמריקאי ועם מדינות האזור.
לנתניהו יש פגם מולד של סלידה משרי ביטחון ורמטכ"לים, זה עניין מובנה שמופנה גם למי שהוא מינה בעצמו. אני עוקב אחר העניין הזה משנת 1996, כשמינה את יצחק מרדכי (שהייתי יועצו) והחל מיד לפגוע בו ולהתנכל לו עד שפיטר אותו, וכך מול שרי ביטחון ורמטכ"לים אחרים. הוא רואה בהם אליטות ישנות (גם אם חלקם לא בדיוק נחשבים ל"ישראל הראשונה" כמו שאול מופז, דן חלוץ, מרדכי, גדי איזנקוט ועוד) ובעיקר רואה בהם מתחרים פוטנציאליים עתידיים, שצריך לטפל בהם כבר בשלב מקדמי.
למרות זאת, ייתכן שזו זכותו של ראש ממשלה להחליף שר ביטחון שהוא מתקשה לעבוד איתו, אבל עליו לעשות זאת בדרך הנכונה, בזמן הנכון, לא בעיצומה של מלחמה ובלי להפוך את שר הביטחון של ישראל לברווז צולע מול צה"ל ומול בנות בריתנו. הרי גם גלנט וגם נתניהו יצטרכו ממילא ללכת הביתה בשל אחריותם למה שאירע במשמרת שלהם.
אפשר וצריך לחשוד בנתניהו שבשיחות עם גדעון סער (שהוקפאו בינתיים) הוא ניסה לסכם איתו מראש מי יהיו הרמטכ"ל, סגנו ואולי גם מפקד חיל האוויר ומפקד פיקוד הדרום. לנתניהו טראומה גם בתחום הזה. רוב הרמטכ"לים שמונו בתקופת כהונתו, מונו בהמלצת שרי הביטחון לממשלה שלא בדעתו. ממופז, דרך אביב כוכבי ועד להרצי הלוי.
חברי בן כספית דיווח שבשיחות עלו כמועמדים לרמטכ"ל שמותיהם של האלוף (במיל') עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר לשעבר, ושל האלוף אורי גורדין. שניהם טובים ומוכשרים מאוד, אבל גורדין עם שני תפקידי אלוף בשטח, וללא תפקיד במטה הכללי, איננו בשל עדיין לשלל האתגרים שלפנינו. נורקין, אדם כריזמטי ומוכשר, יהיה צריך לפקד במלחמה על זרוע היבשה ולחזק את האמון בין דרגי השטח לבין המטה הכללי, ואני בספק אם זהו הזמן המתאים לנסות שוב רמטכ"ל מחיל האוויר (גם אם מוכשר ומצוין).
הנכון והזמין ביותר הוא האלוף (במיל') אייל זמיר, שריונר ותיק ומנוסה, שהיה גם סגן רמטכ"ל ומכהן כיום כמנכ"ל משרד הביטחון, תפקיד שנותן פרספקטיבה על התקציב, הממשלה, היחסים עם ארה"ב, התעשיות הביטחוניות ועוד שלל התנסויות חשובות לרמטכ"ל בעת הזאת. צוות שיכלול את זמיר כרמטכ"ל ואת האלוף תמיר ידעי כסגנו - הוא הטוב ביותר, אם לא מערבים פוליטיקה וממנים את הטובים ביותר ולא את "הנאמנים" ביותר.
ועוד דבר קטן: שר האוצר סמוטריץ' יודע שאם לא יסגור עם נתניהו ועם שר הביטחון על חזרתו של תא"ל עופר וינטר לצה"ל בדרגת אלוף לתפקיד בכיר, צפוי וינטר "לשאוב" את הציונות הדתית מסמוטריץ'. הוא כבר חורך את השטח.
בגלריית 'בית מאירוב' בחולון נפתחה השבוע תערוכה על חייה ופועלה של פנינה רוזנבלום. באירוע ההשקה שאלו אותי מאחד מכלי התקשורת "ומה אתה עושה כאן?", אז עניתי שבאתי לכבד חברה שאני אוהב ומעריך, להצדיע לאישה שבאה מכלום ושום דבר ובנתה מותג ואימפריה בעבודה קשה ובעשר אצבעות.
אישה שהגשימה בעמל רב חלומות: להיות אמא, להיות דוגמנית בינלאומית, לשיר באירוויזיון, להיות חברת כנסת ולהיות אשת עסקים מצליחה. הסברתי שבאתי לקוד קידה לחזון, לנחישות, להתמדה, לעבודה הקשה ולמנוע הזה שנקרא פנינה רוזנבלום, שלא מפסיק לחלום ולהגשים. התערוכה פתוחה עד ינואר 2025, לכו לראות.
אפרים פנחס ז"ל הוא אחיה של פנינה רעייתי. רק בן 67, חקלאי מבת שלמה, אב לשלושה בנים מדהימים, מהנדסים כולם. השבוע חש מיחושים קלים בחזה, הלך לבית חולים, עבר צנתור, ובהתאוששות לקה בדום לב ונפטר. איש טוב, אהוב וצנוע היה ואיננו עוד.שרה וינר ז"ל, רק בת 77, אשת מופת, שהגיעה ארצה כתינוקת באוניית מעפילים, בת לניצולי שואה ואם קצינים, אמו של חברי תא"ל (במיל') ארז וינר, חשה ברע בסוף השבוע, פונתה ללא שום מחלות רקע ואזהרות להדסה בירושלים, שם דעכה במהירות עד שאיבדה הכרה ונפטרה. יום קודם לכן עוד התרגשה מהרמטכ"ל, שהעניק דרגת אל"ם לבנה הצעיר.
אני משתף אתכם בעניין הזה לא כדי לצער אתכם, אלא כדי להזהיר ולמשוך בכנף מעילכם. אנחנו בתקופה חריגה, קשה, מעיקה. בכל בית חייל, הרבה שכול, חטופים, עקורים, חדשות, מתח וחרדה. במצב הזה יש הרבה מה לקחת ללב וצריך לעבוד קשה בלשמור על הבריאות ועל השפיות, כמצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.